אורי קיבל את הפתק עם מספר הטלפון מאחיו. על הפתק
היו רשומות שתי מילים: "שידוכים לדתיים". ארבעה ימים התלבט עד אשר אזר
אומץ וחייג.
"ערב טוב", ענתה לו אישה שקשה היה לו
לאמוד את גילה.
"שלום", החזיר אורי, "אני מטלפן
בקשר לפתק שראיתי על השידוכים. רציתי לברר איך זה עובד בדיוק".
"איך הגעת אלי?" התעניינה האישה.
"אח שלי הביא לי את הפתק מאיזו חתונה".
"כן? יופי", היא התלהבה. "אני
משדכת כבר הרבה שנים בציבור הדתי, ואני עושה את זה מכל הלב. יש היום המון משרדי
שידוכים שמנצלים את המצב שאנשים נמצאים בו, לוקחים הרבה כסף ועושים מכל העניין
מסחרה".
"אז באמת יישר כוח לך", אמר אורי, כולו
נופת צופים.
"אני גם מלווה אותך עד החתונה בעזרת השם, ונמצאת
איתך כל הזמן בקשר", הוסיפה האישה.
"הרבה אנשים מגיעים אלייך?"
"כן, בוודאי. השם שלי עובר מפה לאוזן, חבר
מביא חבר. מגיעים אלי אנשים מכל הארץ, מכל סוגי הציבור הדתי ו..."
"סליחה", קטע אורי את שטף דיבורה, "אפשר
לשאול אותך לאיזה ציבור את בעצמך משתייכת? לאומי, חרדי?"
"אני מגדירה את עצמי חרדית עם ראש פתוח",
ענתה האישה בביטחון. "יש לי אינטואיציה חזקה בזה, וכבר חמישה עשר זוגות, ברוך
השם, הצלחתי לשדך".
נתוני ההצלחה של האישה נשמעו לאורי מפתים, ועל אף
שהיה רחוק מלהיות חרדי החליט שכדאי לנסות גם אצלה. אחרי הכל משפט המחץ שחרטה אמו
באוזניו: "אי אפשר לדעת מאיפה זה מגיע", עשוי להתברר עוד כנכון.
"או-קיי, מה הפרוצדורה כדי להירשם?" שאל
אורי.
"אתה צריך לבוא אלי כדי שאני אראה אותך, כי
אני לא משדכת בלי לראות..."
"זה ברור". הוא נשמע מתלהב.
"מאתיים שקל אני לוקחת כדמי הרשמה", אמרה
האישה. "זה בשביל הטלפונים. פעם אחת כבר ניתקו לי את הטלפון בגלל זה. ואם
בעזרת השם יש חתונה", היא המשיכה בקול כבוש, "מקובל שכל צד נותן מתנה".
"בסדר גמור", אמר אורי, וקבע להיפגש עמה
למחרת בביתה.
$
היא קיבלה אותו בחלוק בית פרחוני, שכיסה את גופה
הכבד מכף רגל ועד צוואר. "מה אפשר להציע לך לשתות? קפה, פטל", שאלה.
"פטל, תודה".
האישה דשדשה אל המטבח, וכעבור רגע חזרה ובידה כוס
מלאה מיץ פטל אדום. "כמו שאמרתי לך בטלפון, דמי הרשמה זה מאתיים שקל, ובמקרה
של חתונה מקובל שנותנים מתנה".
"או-קיי".
השדכנית הכבדה התיישבה אל השולחן מולו והעלתה חיוך
על פניה. "איפה אמרת שאתה גר?"
"ברעננה".
היא פתחה על השולחן לפניה מחברת מקומטת, דפדפה מעט
והחלה לרשום. "באיזה רחוב ברעננה?"
"ברחוב פינס 12".
"מה אתה אומר", היא נשמעה עולצת. "לפני
שנה שידכתי ברחוב שלך מישהו".
"כן? את מי? אולי אני מכיר".
"בדרך כלל אני לא אומרת, אבל היות שזה כבר לא
סוד... אתה מכיר את משפחת גולן?"
"בטח", קרא אורי.
"אז אני שידכתי אחד מהבנים של המשפחה".
"את שידכת את מושיק?" התרוממו גבותיו
בשאלה.
"כן. אתה מכיר אותו?"
"בטח, הם ממש שכנים שלנו, משפחת גולן. עכשיו
גם מושיק שם".
"מושיק חזר לגור ליד ההורים?"
"לא, הוא חזר אל ההורים. את לא יודעת שהוא
התגרש אחרי כמה חודשים?"
האישה הגדולה פתחה זוג עיניים מלאות זעזוע והשתתקה.
"טוב, גם זה קורה", זרק אורי לעברה.
"כן", היא מלמלה חסרת קול והנידה בראשה
לצדדים. כעבור רגע החלה לחקור אותו על עצמו ועל התכונות החשובות שהוא מחפש בבת
הזוג.
דבריו נרשמו אמנם במחברתה של האישה, אך כיסוי הראש
הוורוד שלה, שהשתפל עד מתחת לאוזניה וחבק אותן בעוז, עורר בו תהיות מה, האם כל
מסריו אכן הועברו פנימה. למרבה ההפתעה, תגובותיה הוכיחו ששמיעתה חדה כשל עטלף.
במשך כל השעה ששהה אצלה, תוך שהיא מעלעלת בדפים
הצהבהבים של מחברתה הקמוטה ושולפת משם שמות של בחורות, חזרה האישה כסליל הקלטה
תקוע על המילים "אני עושה את זה מכל הלב", ו"הכסף הזה הכי טהור שיש".
כשגמרה לרפרף בין הדפים הוסיפה לקינוח: "גם הרבי מלובביץ' אמר שאין כל בעיה
לקחת כסף למטרה הקדושה הזאת".
בתוך רבע שעה הייתה רשימת שבע המיועדות פרושה
לפניה כרשת מלאה בדגים. אורי היה סקרן ולהוט לדעת מי מתוך רשימת השבע היא הזוכה
המאושרת, אך בטרם זכה לשזוף את עיניו ברשימה, שלפה השדכנית מתוך מגירה בשולחן
שלצידה דף מודפס, שבראשו התנוססו המילים "כתב הסכמה", והניחה אותו לפניו.
"בעבר לא עשיתי את זה", היא אמרה, "אבל
אחרי שאנשים הסכימו ולא קיימו, שאלתי רב והוא אמר שאין עם זה בעיה, זה כסף שעדיף
אפילו על כספי מעשרות, ואפשר לחתום על זה בלי שום חשש".
"מה זה בדיוק?" שאל אורי.
"זה כתב הסכמה, שבמקרה של חתונה כל צד נותן
מתנה".
אורי נאחז פליאה. "אני לא מבין מה הבעיה. למה
צריך לחתום על כתב הסכמה? זו מתנה, לא?"
"צריך את זה, כי כבר קרה לי ששידכתי זוגות, ואחרי
שהם התחתנו הם שכחו או לא רצו לתת את המתנה". קולה של האישה הפך לפתע גבוה
וצורמני. "אני יודעת על זוג שהיו לו בעיות בנישואים, והרב שאל אותם אם הם נתנו
את כל הכסף לשדכן. הם אמרו לו שלא, אז הוא שלח אותם מהר להשלים את כל הסכום. צריך
מאוד להיזהר בדברים האלה". המשפטים האחרונים נשמעו מבהילים כשיצאו מפיה.
פתאום נפל לאורי האסימון והתגלגל ברעש מחריש
אוזניים בתוך ראשו. ה"מתנה" שהזכירה האישה חזור והזכר בפאתוס אמוני לוהט,
אינה בדיוק המתנה שהוא דמיין לעצמו. "רגע, אני לא מבין", אמר נבוך, "מה
זאת בדיוק המתנה שאת מדברת עליה?"
"מקובל לתת אלף דולר מכל צד, וזה לא הרבה",
הדגישה האישה. אורי חש איך כל שערות גופו מזדקפות ועוברות לדום מתוח. "יש
כאלה שלוקחים יותר", המשיכה האישה בדרשתה. "אני מכירה משרד בירושלים
שמבקש חמש מאות דולר כבר בהתחלה, ואחר כך עוד אלף וחמש מאות דולר, והם לא מבטיחים
כלום".
אורי חש את פניו מתקשחים במתח. "תראי", אמר,
"אילו ידעתי שזה ככה, לא הייתי מגיע אלייך. באתי הנה כי אמרת לי שההרשמה היא
מאתיים שקל ובמקרה של חתונה נותנים מתנה. לא ידעתי שאת זאת שקובעת את סכום המתנה".
"תראה, אורי", התפתלה השדכנית, "ככה
מקובל פה לקחת, ואפילו יותר. היית צריך לדעת את זה לפני שבאת הנה".
"מה זאת אומרת 'הייתי צריך לדעת'?" השתומם.
"אני צריך לדעת שברגע שאני מגיע לעיר שלך ישר מבקשים ממני אלף דולר?" פניו
הפכו כעוסות.
האישה, שחשה במצוקה שלו, ניסתה להרגיע. "אתה
מגזים, אורי. אני עושה את זה מכל הלב ואני גם מלווה אותך עד לחתונה. יש גם אפשרות,
במקרה שאתה לא מרוצה, לבטל את הרישום ואני אחזיר לך חצי מסכום ההרשמה".
"אבל בהרבה משרדי שידוכים לוקחים אותם סכומים. אם הייתי רוצה, הייתי הולך
אליהם", התעקש אורי.
"הם לוקחים אפילו יותר", החזירה השדכנית,
"אבל הם עושים מזה מסחרה, גובים כסף בהתחלה ולא מבטיחים לך כלום".
"אני לא מבין מה ההבדל אם את לוקחת את הכסף
בהתחלה או בסוף", התרגז אורי, "הרי בסופו של דבר זה אותו סכום כמו במשרד
שידוכים?"
השלווה הסטואית נטשה את פרצופה, ונראה היה בבירור
שכל הוויכוח אינו לרוחה. "אורי, אני לא רוצה לטחון את הדברים עוד פעם מחדש. אם
לא נראה לך - אז לא. אבל אני בטוחה שגם אתה תסכים שאחרי שמוצאים את בת הזוג, אלף
דולר זה לא סכום גדול, ואפילו קטן".
על הטענה הזו לא הייתה לאורי תשובה החלטית. "את
צודקת", אמר לבסוף, "אבל בכל מקרה, גם אם אני אגיד לך 'כן', הכסף יבוא
מההורים שלי, ואני רוצה קודם להתייעץ איתם".
"הם ישמחו לשלם, אני יודעת מה זה הורים",
פסקה השדכנית.
"בכל זאת הייתי רוצה לשאול אותם".
"בסדר, תשאל", אמרה האישה נינוחה, "ותתקשר
אלי בחזרה".
$
לאחר שיצא מביתה, הרהר אורי שוב בדבריה ובדילמה
הלא פשוטה שעלתה מהם. אולי, תהה, שווה לשלם לשדכנית ולמצוא סוף סוף מישהי נורמלית?
אולי זה לא נורא כל כך לשלם תמורת שירות כזה? למה אני נבהל? הרי היום משלמים על כל
דבר כמעט, על כל עזרה ועל כל ייעוץ, אז מה הבעיה שלי לשלם גם על זה?
אבל הוא חש באיזה מעצור, אולי בפחד. משהו פנימי, לא
ברור, שמנע ממנו לשלם כסף בעבור דבר שכל כך השתוקק לו.
שלושה ימים של התלבטויות קיבעו בתוכו את המסקנה, שכל
השיטה הזאת עם הסכומים ה"מקובלים" לא מקובלת עליו בכלל, וגם אם הוריו
ירצו לשלם כסף כדי שיתחתן - הוא יתנגד. את זוגתו יכיר, אם ירצה השם, בשיטה הרגילה,
לא דרך שדכניות ומתנות מקובלות.
יום נוסף חלף לפני שהתקשר לשדכנית.
"שלום, מדבר אורי".
"אורי?" תמהה האישה לשנייה, אך מיד
נזכרה, "אה, כן, זה שגר ברחוב פינס ברעננה. נו מה הוחלט בסוף, אתה רוצה להירשם?"
"לא. החלטתי לא להירשם".
"למה?" טון דיבורה נשמע פגוע במקצת, "אפשר
לעשות את זה בתשלומים. אני לא לוחצת בעניין הכסף. אמרתי לך, אני עושה את זה מכל הלב".
"כן, אני יודע", השיב אורי, "אבל
בדיוק עכשיו קיבלתי הצעה אחרת".
"הצעה מחבר", הפטירה השדכנית בשמץ של
זלזול.
"לא בדיוק חבר. זאת מישהי שאני מכיר, והיא
מנסה מדי פעם לשדך לי".
"היא לא מקצועית, נכון?"
"נכון", השיב אורי, "היא לא
מקצועית, והיא לא עושה את זה כמוך מכל הלב".
"נו, אתה רואה", דחקה האישה.
"כן, אני רואה", החזיר אורי. "והיא
גם לא לוקחת על זה אלף דולר".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה