חיפושים

אורן הגיע לשכונת רמות הירושלמית בסובארו הלבנה של אביו. הוא חנה מול פתח ביתה של הבחורה, יצא, ונעמד מול דלת הכניסה בדיוק בזמן. לאחר המתנה של עשר דקות, לחץ על כפתור האינטרקום.
"מי זה?" שאל קול נשי.
"מדבר, אה..." מה אומרים? שאל את עצמו. "מדבר חבר של שלומית. אני מחכה לה. אפשר לומר לה שאני למטה?"
"היא ירדה", אמרה האישה.
אורן לא הבין מדברי האישה אם שלומית ירדה לפני כמה דקות, או שמא ירדה בדיוק כשצלצל באינטרקום. הוא המשיך לחכות. לאחר עשר דקות נוספות, שבהן הספיק להסתכסך עם כל יתושי הסביבה, ושלומית עדיין לא הראתה רמז לעצמה, צלצל שוב.
"שלום, זה הבחור מקודם. צלצלתי לפני עשר דקות. למה שלומית לא יורדת?"
"היא לא ירדה?" האישה נשמעה מופתעת.
"לא. אני מחכה לה כבר עשרים דקות, מרבע לתשע".
"אבל היא ירדה לפני רבע לתשע, איך לא ראית אותה?"
"לא יודע".
"אני כבר יורדת!"
זו הייתה אמא שלה, לאורן לא היה כל ספק בדבר. רק אמא יכולה להישמע כל כך מודאגת.
כעבור כחצי דקה היא הייתה למטה. כובע לבן עגול נושק לאוזניים ושמלת כותנה ארוכה שמעליה סוודר שחור. ידיה היו משוכלות לרוחב גופה מפני הלילה הצונן. "שבוע טוב!" אמרה בפנים מודאגות, "קבעתם פה? אתה בטוח?"
"כן", ענה אורן מהוסס.
"אז איפה היא יכולה להיות?" תהתה בקול. "רגע, אולי בגלל שאיחרת היא התחילה לחפש אותך?"
"הגעתי הנה בול בזמן, למה שהיא תתחיל לחפש אותי?"
"נו, אז איפה היא יכולה להיות?" ניגנה שוב האם בקולה ועיניה חיפשו במרחב. "אולי כדאי שנעשה איזה סיבוב ונראה, אולי נמצא אותה".
"בסדר, אין בעיות", השיב אורן. "אפשר לחפש במכונית שלי".
"חבל שבעלי לא בבית", אמרה האישה שעה שנכנסה לסובארו, "הוא הולך לשיעור תורה בכל מוצאי שבת. גם אתה הולך?"
אורן התניע את המכונית. "אני הולך, אבל לא באופן קבוע. עכשיו גמרתי ללמוד בישיבת ההסדר ואני עדיין לא יודע לאיזה שיעורים כדאי לי ללכת".
"לא צריך לדעת - הולכים!" אמרה האם בהתלהבות של מרצה ב'ערכים'. "גם הבן שלי לומד בישיבה, והוא הולך בלי סוף לשיעורים!"
"באיזו ישיבה הוא לומד?" העמיד אורן פני מתעניין.
"ב'מאורי ציון', הישיבה הכי טובה שיש היום", השיבה האישה בגאווה מופגנת. "ואיפה אתה לומד?"
"למדתי ב'שלמי אברהם'", השיב אורן בטון מתנצל.
עיניה של האישה התמלאו פחי נפש. "היא לא נחשבת לישיבה מי יודע מה".
"תלוי בשביל מי", השיב אורן וחש איך שתי אוזניו מתלהטות כמו פלטות של שבת.
"זה לא משנה בשביל מי, משנה איזה שם יש לישיבה, ואין לה שם כל כך טוב", הוסיפה האם לכתוש בידענות.
אורן לא חשב שיצטרך אי פעם להגן על הישיבה שלו, אבל חש שהידענית דוחפת אותו בכוח לביצה טובענית של תירוצים.
"תראי, אני לא יודע ממי שמעת על הישיבה שלי", אמר, "אבל לא כל מה שאומרים מדויק. נכון שהישיבה גדולה מאוד ואין התייחסות מספיק אישית לכל תלמיד, ונכון גם שבאופן יחסי יש הרבה 'חוצניקים', אבל בסך הכל הרמה שם די גבוהה".
"זה לא מה שאני שמעתי", חתכה האישה כמעט בתוקפנות.
אורן נאלם, נעלב בשביל ישיבתו לשעבר, שמעולם לא חיבב באמת, אך החליט לא להתווכח יותר עם הידענית - היא עוד עלולה להיות חמותו.
הם המשיכו לנסוע בשתיקה, פוקחים עיניים, כשהאישה מורה לו מדי פעם את הכיוון. לפתע הסבה את מבטה לעברו, ובחיוך בנוי לתלפיות של מכרים ותיקים זרקה: "ומה עושים ההורים?"
אורן הופתע לגמרי מהשאלה הישירה, אך התעשת במהירות: "אבא שלי סוכן מכירות, ואמא שלי ..."
"יש בזה עבודה?" קטעה אותו האישה בחביבות.
אורן שאף במהירות אוויר לריאותיו, שיגר מבט קריר אל הדמות שלצידו והשיב בתהייה: "מה זאת אומרת?"
"אני שואלת אם יש בזה פרנסה, כי שמעתי שזה לא כל כך פשוט היום להרוויח בעבודה הזאת".
"שום דבר לא פשוט היום", ענה לה אורן במתינות הכי גדולה שהצליח לגייס.
האישה לא השגיחה בנימה חסרת הסבלנות שהתגנבה באיטיות אך בבטחה אל קולו של בן שיחה, והמשיכה בתחקור: "ומה אתה לומד עכשיו?"
"כלכלה ומנהל עסקים".
"באוניברסיטה?"
"לא", השיב אורן בזהירות, "במכללה".
"למה? מה, לא התקבלת לאוניברסיטה?"
"לא. המקצוע הזה מאוד מבוקש עכשיו באוניברסיטה, וצריך פסיכומטרי גבוה כדי להתקבל לשם".
"אני מבינה", אמרה האם בפנים מאוכזבות, ומיד המשיכה: "ואיפה אתם גרים?"
"ביפו", שיקר אורן, בוחן את תגובת חוקרת השב"כ שלצידו.
"יפו?" נבהלה האישה וטיק עצבני קפץ באחת מעיניה, "זה לא מקום של ערבים?"
"כן, אבל גם של יהודים", השיב אורן בחדווה. "אנחנו בונים שם יחסי שכנות מאוד לבביים: גרים ביחד, לומדים ביחד, עושים שבתות ביחד..."
"זה לא מסוכן?" קולה נשנק.
"לא. אצלכם מסוכן! הנה אנחנו מסתובבים פה כבר עשר דקות ולא מוצאים את הבת שלך!"
פניה של האישה השתנו באחת, כאילו אגרוף הוטח בפרצופה. "נכון", אמרה והעלתה כף יד מודאגת אל מצחה. "אני באמת לא יודעת מה לעשות. בוא, ניסע לבית שלנו. אולי במקרה היא חזרה".
כשהתקרבו לבניין הבחינו מרחוק בבחורה נמוכה, לבושה חצאית שחורה ארוכה, עומדת ומחכה. אל הבחורה התקרבה באיטיות מכונית קטנה ונעצרה, מתוכה יצאה בחורה אחרת, גבוהה יותר.
"זאת שלומית", צעקה האם נרגשת, "זאת היא!"
אורן האיץ את מכוניתו ועצר ליד שלומית. אמה זינקה מתוך המכונית ואצה חסרת נשימה היישר אל זרועות בתה המופתעת. אורן כיבה את המנוע, יצא מהמכונית ונעמד לידה נבוך.
"מה קרה?" שאלה האם מודאגת.
"שום דבר", השיבה שלומית. "בסך הכל טעות".
"שלום שלומית", פנה אליה אורן כמעט בלחש, "אני אורן, מה שלומך?"
"בסדר גמור, ברוך השם", היא הסמיקה. "אני באמת מצטערת על מה שקרה".
"אבל לא אמרת מה קרה, הבהלת אותי כהוגן", גערה בה אמה.
"עליתי על ה'דייט' הלא נכון".
אורן חייך במבוכה ושתק, אבל אמה של שלומית הייתה צריכה לדעת הכל ומיד. "מה זאת אומרת? מאוד דאגתי לך!"
"זאת אומרת, שקבעתי עם אורן שיבוא לאסוף אותי באוטו, וגם שושי קבעה עם הבחור שלה שיבוא לאסוף אותה באוטו, ו...זהו".
"מה ו'זהו'?" לא הרפתה האם.
"קצת לפני רבע לתשע הבחור של שושי בא, אני חשבתי שזה אורן ועליתי... אחרי כמה דקות התברר שאני לא בדיוק מחנכת כיתות ג' והוא לא בדיוק משחק בתיאטרון".
"מי לא משחק בתיאטרון?" התכרכמו פני האם בדאגה.
"הבחור שנסעתי איתו בטעות".
"והוא?" הצביעה האישה בחשדנות על אורן.
"הוא כן משחק, ואיתו אני נפגשת, אמא! ועכשיו הסתיימו החקירות? אני יכולה כבר לצאת?"
"את עוד רוצה לצאת עכשיו, אחרי כל מה שעבר עלייך הלילה?"
"כן", השיבה שלומית נחרצות.
"לא קשה לך? קצת מאוחר...".
"לא אמא, להתראות!" חתמה שלומית ונכנסה למכונית.
"להתראות", החזירה אמה, והביטה בתוגה במכונית המתרחקת.