כפתור

רותי עמדה שעה לפני הפגישה הראשונה, מתלבטת קשות, כמו לפני כל יציאה מהבית, ובמיוחד יציאה לשם היכרות עם בחור חדש. איזה בגד ללבוש? בחירת הבגד המתאים הייתה אחד הדברים השנואים עליה. הפעם הכירו לה בחור מישיבת 'מרכז הרב'. "דוס חזק", אמרו לה. אני צריכה להתלבש ולהתכונן בהתאם, הרהרה, בלי שום איפור או דברים מהסוג הזה.

היא פתחה את ארון הבגדים ובחנה את חצאיותיה. עברה אחת אחת, ולבסוף שלפה את הארוכה ביותר, זאת שאמא שלה אמרה שאפשר לטאטא איתה את הרחוב תוך כדי הליכה.

בתום רכיסת החצאית תלתה רותי את מבטה בחולצותיה. הכי נכון, חשבה, להגיע עם חולצה לבנה, משהו חגיגי שירשים את בן זוגה ה'מרכזניק'. היא הוציאה חולצה לבנה, והתחילה לכפתר. בכפתור העליון של הצווארון נעצרה, מתלבטת האם לסגור גם אותו. אחרי הכל, אמרו לה שהבחור 'חזק'. היא כפתרה, אך מיד שחררה. הלחץ באזור הצוואר גרם לה לאי נוחות, שאולי תפריע לה בפגישה עצמה. גם ככה אני נראית כמו אם הבית במנזר השתקנים, הרגיעה את עצמה.

שמונה וחצי. מכונית פורד לבנה, מוזנחת ועייפה, הופיעה בדיוק בשעה היעודה, ונעצרה לידה. רותי בחנה במבט חטוף את הבחור ליד ההגה ופתחה את דלת המכונית.
"רותי?" שאל הבחור הממושקף בחיוך מבויש קמעה.
"כן", השיבה רותי במבוכה היאה לבת ישראל כשרה, ונכנסה למכונית.
הבחור המזוקן, חבוש כיפה סרוגה גדולה, העיף בה מבט שעה שחגרה את חגורת הבטיחות, ובלי הקדמות רבות פקד: "תסגרי את הכפתור!"
רותי נחרדה. נחיל של נמלים עצבניות רץ לכל אורך גבה. בדיוק מזה חששה. הלכה לי הפגישה, סנטה בעצמה. הרי אמרו לי שהוא 'דוס' גדול, למה הייתי צריכה להתחכם כל כך?
פניה האדימו. בתנועות חפוזות ועצבניות ניסתה לסגור את הכפתור הסורר בחולצתה, אך ידיה רעדו. ממש לפני שתלשה אותו ממקומו, הצליחה להשחילו אל הלולאה, ומיד כבשה את עיניה ברצפת המכונית.
הבחור, שהחל כבר בנסיעה, התבונן שוב ברותי, תועה. במשך רגע ארוך לא הצליח להוציא מילה מפיו. לבסוף, התעשת, ובקול זרוע מבוכה אמר: "את הכפתור של הדלת..."