הצמה של יורם

סיפור פרי עטי מתוך קובץ הסיפורים הקצרים "אהבה ומצוות אחרות", שנכתבו בידי 25 יוצרים דתיים (הוצאת 'ידיעות אחרונות').

רשימת הסיפורים מתוך "הדרך לחופה..." בעמודה בצד שמאל.

*

יומיים אחרי שחצה את גיל 30 החליט יורם לפנק את עצמו. הוא יקנה חולצה. בקניון עזריאלי, חשב, ימצא את מבוקשו בקלות. יש שם חנויות הלבשה רבות, אחת ודאי תתאים. הפעם החליט להתפרע, ללכת על משהו קצת פחות סולידי מהרגיל, משהו שאמא שלו לא תאהב. הוא חשב על צבעי אפרסק, חרדל, אולי אפילו חציל.
את מסע הטקסטיל החל בחנות "האחים מאיר". דפדף מעט בין החולצות התלויות, רפרף בין הארוזות על המדף, נתקל במבטו השואל של בעל החנות, אך לא מצא את מבוקשו. לנסות ב"פוקס"? תהה שניותיים בלבו, ומיד שלל את הרעיון: "פוקס" זו סתם אופנה של ילדים. אני צריך חולצה אלגנטית לשבת, לא משהו זרוק. שתתאים גם לדייטים.
לאחר שיטוט במסדרונות הקניון ובהייה חסרת תכלית בחלונות הראווה החליט ללכת על בטוח. הוא עלה קומה ונכנס ל"פולגת", דילג על המדפים בכניסה וניגש הישר למחלקת גברים. שם החלו עיניו נודדות בין החולצות שעל הקולבים. מקץ כמה שניות שלף אחת בצבע לילך והתבונן בה. לא, זה קצת נשי. הוא החזיר אותה. אחר כך הוציא חולצה בצבע אפרסק, התבונן בה, הניח אותה לאורך גופו וחייך. זה נראה טוב. אבל אמא בטח תהרוג אותי. היא לא תכניס אותי ככה הביתה, זה כמעט ורוד.
את החולצה הבאה, בצבע ירוק בקבוק, הוא כבר הלך למדוד אך כשראה אותה עליו, נפסלה אף היא. הרי רצה משהו לשבת.
האוףףף הארוך שנפלט לו בדרך חזרה אל החולצות הפתיע גם אותו. תמיד עשה את הקניות עם אמו כי סמך על טעמה. עכשיו היה לבד, בלי שום עין נשית שתאשר את הבחירה, שתלטף את המצפון. אני חייב להחליט, לא למרוח. הוא הוריד מעל הקולב חולצת קרם עם פסי בורדו דקים וחייך. בינגו. החולצה מצאה חן בעיניו והוא חש שבהחלט תתאים לצרכיו. המחיר נראה לו גבוה מעט אבל פעם בשנה מותר גם לו להוציא סכום כזה. הוא הלך לכיוון תא ההלבשה ועטה על עצמו את החולצה. כשיצא, הביט בריכוז במראה שעל הדלת ובחן את גזרתו.
לפתע שמע מאחוריו קול נשי, "ממש יפה לך. מהמם." הוא הביט לאחור וראה מוכרת צעירה, שהתג "אורלי" תלוי על דשה, מתבוננת בו בחיוך פלסטיק. יורם לא ממש התעניין בדעתה, אך מאחר שהיא כבר שלפה אותה, ענה לה, "הפסים האלה נראים לי קצת מיושנים, משום מה."
"מה פתאום! זה עכשיו במוֹדה. זה חוזר לאופנה בענק. ממש מחמיא לך."
בזווית עינו קלט יורם בחורה צעירה שעמדה בצד, העיפה מבט בו ובמוכרת וחייכה. היא לבשה חולצת קרם ארוכת שרוולים וחצאית פשתן אלגנטית שכמעט נשקה לרצפה. היתה לה צמה שחורה ארוכה, ששיוותה לה מראה כפרי תמים ופנים עדינות, נקיות מאיפור, מלאכיות כמעט. פתאום חש יורם שמצחו הפך לח ושלח יד מהירה לנגב את אגלי הזיעה הלא קרואים.
המוכרת עדיין עמדה שם והתפעמה ממראהו המהמם אבל יורם סירב להתרשם. החולצה כבר לא עניינה אותו. "אני לא אוהב את הפסים האלו. לא אכפת לי שהם במודה."
"אז יש בלי פסים," המשיכה המוכרת בחיוכה המקסים.
"תודה, אני אסתדר," השיב לה יורם וכמעט הדף אותה הלאה ממנו. הפסים גרמו לו להיראות קצת שמנמן וזה הפריע לו אבל הכי הפריע לו שהצמה נעלמה. אולי ממנה היה צריך לבקש עזרה בבחירת החולצה. היא בטח היתה מבינה ללבו של דוס כמותו, כמותה.
מצד שני, מה פתאום? חשב לעצמו, מה, הוא היה ניגש אליה ומבקש להתייעץ? בחיים לא. אפילו בערבי פנויים-פנויות שממש תפורים לזה, הוא לא העז לגשת לאף בחורה. אז איך היה עושה זאת כאן, באמצע החנות, באמצע עזריאלי, באמצע תל אביב? ובעצם, למה שהיא תדע טוב יותר ממנו? מה, היא מעצבת אופנה? אבל היא כבר לא היתה שם, כך שכל היאבקות הבוץ המוחית הזאת היתה חסרת תכלית. הוא פלט עוד אוףףף אחד, הרים מעל המדף חולצה לבנה עטופת צלופן, בדק שהיא בגודל המתאים והלך לכיוון הקופאיות. שוב חולצה לבנה ועגמומית, שמתוספת לערמה הבלתי-נגמרת של חולצות שבת לבנות.
לפניו בתור עמדו שתי נשים. הוא אחז בחולצה בשתי אצבעות רפויות ועיניו בחנו את פני היוצאים והבאים. לפתע הבחין בצמה נחפזת מהחנות. שוב אותה הרגשה מכבידה. לשנייה חשב לעזוב הכול וללכת אחריה אבל עצר את עצמו. מה קורה לך? השתגעת? היא בכלל לא תשים עליך. אתה לא רואה שהיא דוסית יותר ממך?
יורם הסיט את מבטו בהחלטיות מהדוסית שלו והתמקד בקופאית. עכשיו תורו. הוא שלף את הארנק והוציא את כרטיס האשראי.
"מאה עשרים ותשע," אמרה הקופאית.
"סליחה?"
"מאה עשרים ותשע. תתעורר, יש פה עוד אנשים," נזפה בו הקופאית וזקפה ריסים מול מבטו הבוהה.
עיניו של יורם הצטמצמו לכדי שני חרכים, פיו הפך לסדק מועקה צר והוא ירה בהחלטיות, "את יודעת מה, אני מוותר על החולצה." הוא הניח אותה מידיו ויצא במהירות מהחנות. איפה היא?
אחרי עשרים מטר נעצר. פיו יבש. מה, אני דפוק? הרי אני לא אגש אליה. אז מה אני מתחיל לרוץ פה כמו מטורף? הוא התחיל לנתב את דרכו באטיות אל מחוץ לקניון, הגיע לדרגנועים וירד. ושוב הצמה. צצה סמוך לדלת הכניסה המסתובבת ויוצאת החוצה. תעזוב אותה, אמר לעצמו, והדופק החל שוב למהר. הוא יצא החוצה, מתח את צווארו וחיפש. ימינה או שמאלה? הוא פנה במהירות ימינה. שיט. מוקש. למה לא אוספים את הדברים האלה מהרחובות? יורם חש שרגלו ממש שוחה בתוך המדמנה המצחינה. מזל שלא נעל סנדלים. הוא שפשף את נעלו בקצה המדרכה וניסה להיפטר מן המטרד.
שוב נעלמה לו. לעזאזל.
הוא נעמד מהורהר על המדרכה וחיכה. במקום לא היתה תחנה של אוטובוס לפתח תקוה והוא קיווה לעצור מונית שירות. מקץ כמה דקות, ראה את אורותיה המתקרבים. הוא הרים יד ארוכה וירד מן המדרכה לקראתה. לפתע שמע מאחוריו צעדים קטנים. הוא הביט לאחור. בטח עוד אחד מהחוצפנים שרוצה להידחף לפניו.
זו היתה היא.
מה קורה פה? זה בטח אות משמים! רק לפני כמה דקות היא נעלמה ופתאום היא צריכה לעלות על המונית שלי!
המונית נעצרה לידם. יורם שלח מבט נוסף לאחור ונתן לצמה, במחווה של אבירות, לעלות לפניו. היא התיישבה במושב הזוגי הריק שמאחורי הנהג. ליורם היו שתי שניות להחליט אם הוא יושב לצדה או בספסל האחורי. תשב לידה, מה אתה מתבייש, צעק קול מתוכו. אבל הקול השני היה תקיף יותר: לך לאחור, מה, אתה נורמלי? הרי אתה לא תתחיל לדבר איתה. וגם אם תנסה לדבר, היא נראית די דוסית כדי לא לענות לך.
הוא עלה והתיישב בספסל האחורי אלכסונית ממנה. בתחנה הבאה עלה בחור וכבש את המקום שלידה. אחרי כמה דקות פתח הבחור בשיחה עמה והיא בתגובה חייכה וענתה לו בחופשיות מטרידה כאילו היו חברים כבר שנים. חלפו עוד דקה או שתיים והצמה פרצה בצחוק משוחרר ולבבי. צחוק שעליו חלם יורם כל ימיו. ואז התחילו הכאבים בחזה. הכאבים שהוא תמיד מרגיש כשהוא מנסה לעשות כושר בערב. קולות הצחוק מכיוונה של הצמה המשיכו. לא יכול להיות שאינם מכירים. היא לא היתה משתפת פעולה עם מישהו זר, ועוד חילוני.
הבחור ירד בתחנה הבאה והצחוקים פסקו. הכיסא לידה התפנה. למה אתה מחכה, לעזאזל?
יורם קם ממקומו. הריח בנעלו עדיין לא פג והוא שקל לשבת בחזרה, אבל את הנעשה, חש, אי אפשר כבר להשיב.שתי פסיעות והוא לידה. הוא התיישב בחוסר מנוחה על חצי מושב. היא הביטה בו. עכשיו מה עושים?
"תגידי," הוא פנה אליה כמעט בלחש, "את מכירה את הבחור הזה שישב לידך לפני רגע?"
"לא, למה?"
למה?! הוא רצה לזעוק הרי אתם צחקתם פה בהיסטריה כאילו אין מחר, כאילו הייתם חברים כבר שנים.
"כי חשבתי," התחיל לגמגם, "שאני מכיר אותו מהפלוגה שלי אבל לא הייתי בטוח שזה הוא."
"אז למה לא שאלת אותו?"
"לא יודע."
"נהג!" קראה לפתע הבחורה.
"כן, מותק."
"תעצור לי פה לפני הרמזור, אני צריכה לרדת."
"אין בעיות." הנהג עצר, הבחורה קמה, חייכה ליורם וירדה למדרכה.
דממה נגסה בחלל המונית.
ואז פרץ הנהג בצחוק. יורם הרים עיניים תמהות. "אתם הדתיים, אין לכם בושה," אמר ולכד את עיניו של יורם במראה, "אתם הולכים ישר ולעניין, אה?"