ארבע קושיות

הטלפון שקיבלה חדווה ביום שישי מצחי, ידיד מן העבר, היה בהול.
"שמעתי שאת הולכת לצאת עם זאב גורן", פתח כמעט ללא הקדמות.
"שמועות עוברות מהר", גיחכה חדווה.
"אני לא רוצה להתערב", הרצין צחי, "אבל אחותי יצאה איתו לא מזמן והיא סיפרה לי משהו שיכול לעניין אותך".
"נו, ספר!"
"כבר קבעתם?"
"קבענו למוצ"ש".
"אז טוב שהתקשרתי עכשיו". קולו של צחי נצבע גוון אבהי מלא אחריות. "תראי, אחותי אמרה לי שלזאב יש קטע כזה, שכל בחורה שהוא יוצא איתה הוא ישר שואל אותה ארבע שאלות".
"ארבע, כמו בליל הסדר?"
"יותר גרוע", צחי התלהב. "רוצה לשמוע?"
"יאללה, דבר".
"קודם כל, הוא שואל מה הם ארבעת חלקי ה'שולחן ערוך' ומה נמצא בכל חלק".
"מאיפה אני צריכה לדעת?"
"בגלל זה אני מכין אותך!" הדגיש צחי. "שאלה שנייה שהוא שואל היא מי החברות שלך ואיך..."
"מה זאת אומרת?"
"לא יודע, אולי הוא רוצה לשאול אותן עלייך, אנא עארף?"
"כן, מה הלאה?"
"השאלה השלישית שלו היא - אם לא החלטת לרדת ממנו עדיין" - צחקק צחי, "אם את אוהבת כלבים".
"מה זה קשור?"
"לא יודע".
"אתה בחור, לא? אתה צריך להכיר את הראש המשונה שלכם".
צחי המהם קצרות והחליט להתעלם מן האשמה שהוטחה בו ובבני מינו. "שאלה רביעית ואחרונה: איך את מגדירה את עצמך מבחינה דתית?"
אנחת רווחה נמלטה מפיה של חדווה. "זהו? נגמרו השאלות?"
"האמת, לא נראה לי. אבל אם תדעי לענות על אלה, אולי לפחות תעברי את הבחינה התיאורטית בהצלחה..."
"יש גם בחינה מעשית?"
"כן", גיחך צחי, "בחינה של משניות בעל פה".

לחדווה לא היה שום רצון לעמוד במבחני מיון מהסוג הזה, וברור היה לה כמעט לחלוטין שזאב אינו הולך להיות אביר חלומותיה. לבטל את הפגישה לא אזרה אומץ, ומה שנותר לה לעשות היה להתחבט בשאלה האם המידע המודיעיני שחשף בפניה צחי החביב אכן טוב ליהודים.

הם נפגשו כשעה לאחר צאת השבת והתמקמו על אחד מספסלי העץ בגן הציבורי הסמוך לביתה. זאב בא לבוש ספורט אלגנט ושידר סימפטיה ופתיחות, רחוק מהדמות המרובעת שציירה בדמיונה. אולי בכל זאת יש איזה סיכוי קטנטן?
כלבלב חום שחלף על פניהם בכשכושי זנב מהירים, שעה שעסקו בחנחוני פתיחה רגילים, הבריק בה רעיון. "אתה אוהב כלבים?" זרקה אליו כבדרך אגב, ולפי המבט שהחזיר קלטה שהצליחה להפתיע אותו.
"אאממ... למה את שואלת?"
"סתם. הכלב הזה הזכיר לי שיש יצורים בעולם, שלמרות שהם כל כך חמודים יש אנשים שלא מסוגלים לאהוב אותם".
"אם לומר את האמת", מצמץ זאב במהירות, "אין לי שום דבר נגד כלבים, הם מאוד חמודים ואפילו נאמנים, אבל לדעתי זה פשוט בזבוז של אהבה".
"בזבוז של אהבה?" החיוך שעלה על פניה יכול היה להרוג.
"כן, וזה לא מצחיק", אמר ובחן את פניה בזהירות. "אני חושב שאם את אוהבת מישהו, את צריכה להשקיע בו את כל האהבה - לא בבעלי חיים".
"אני לא מבינה מה הקשר. אם אתה אוהב בעל חיים זה חייב לבוא על חשבון האהבה שלך למישהו אחר?"
"כל דבר בחיים קשור", ענה זאב ומבטו פלדה. "אם אתה משקיע בדבר אחד, זה תמיד יבוא על חשבון משהו אחר".
"זה מעניין מה שאתה אומר, אף פעם לא חשבתי על זה בצורה כזאת".
זאב החריש והנהן בראשו כאומר: אז כדאי לך להתחיל לחשוב.
את שתיקתו הרגעית ניצלה חדווה להמשך מכת המנע שלה. "איך אתה מגדיר את עצמך מבחינה דתית?" מבטה היה תמים להפליא.
עיניו של זאב התכווצו לשני פסים צרים וחיוך דק עלה על שפתיו. "עוד מעט גם תשאלי אותי מה הם ארבעת חלקי ה'שולחן ערוך'".
חדווה ניסתה לכבוש את צחוקה, אך הוא היה חזק ממנה והתפרץ החוצה חסר שליטה. בן זוגה לפגישה התבונן בה נבוך ושפשף באיטיות את ידיו בירכיו.
"מצטערת", אמרה ומיהרה לכסות את פיה בידה.
"מאיפה קיבלת את האינפורמציה, אם אפשר לדעת?" שאל מתוח ונקי מעליצות.
"מישהי סיפרה לי".
"מי?"
"מה זה משנה?" סומק עז עלה בלחייה.
"זה באמת לא משנה", אמר זאב וקולו התכווץ עם המילה האחרונה. הוא אסף את ידיו מעל ירכיו, ובתנועה מהירה החליק את כיפתו על ראשו.
"אפשר לשאול אותך משהו?" ניסתה חדווה לפתוח מחדש את השיחה הטרופה.
"כן, למה לא? לי נגמרו השאלות..." לראשונה הוא נראה מחייך.
חדווה תופפה באצבעות רכות על רגלה לפני ששחררה את שאלתה. "למה אתה כל פעם שואל את השאלות האלו?"
"שאלה טובה".
"והתשובה?"
זאב שלח אצבע ארוכה אל אחורי אוזנו וגירד בעצבנות. "קודם כל", אמר, "אני רוצה לברר אם הבחורה יודעת, ודבר שני..."
"רגע, רגע", קטעה אותו חדווה, "אם היא לא יודעת מה יש ב'שולחן ערוך' זה אומר שהיא לא בחורה מספיק טובה?"
"לא, לא אמרתי את זה", הצטדק זאב, "אני רק חושב שאם היא כן יודעת את הדברים האלה, זה מעיד על סקרנות ועל ידע כללי. וחוץ מזה, זה מעביר את הזמן של הפגישה..."
"המממ... ומה הדבר השני שרצית להגיד?"
"נו, אמרתי".
"לא שמעתי".
"שזה מעביר את הזמן של הפגישה".
בנקודה זו של השיחה כבר היה ברור לשניהם שאין טעם להמשיך את מפגש הפסגה ולשחק כאילו נותר בו שמץ של עניין. עתה נותר לצמד המותש למצוא איזו עילה מתאימה כדי להיפרד לשלום ולא להתראות. לרוע המזל, היה זאב מסוג הבחורים שסבלו ממחלת 'לא נעים לי' קשה. חדווה זיהתה את המחלה עם כל תזוזה בפניו, ובלית ברירה נאלצה לעשות את מעשה החיתוך בעצמה. היא בישרה לו חגיגית שבקשר לשאלה מספר ארבע, שעדיין לא עלתה לדיון, ההגדרה שלה את עצמה מבחינה דתית לבטח לא תואמת להגדרה שלו, ובאמת חבל על הזמן של שניהם.

חודש אחר כך צלצל הטלפון בביתה של חדווה, וקולה העליז של חברתה נעמה הסתלסל מתוכו. "חדווה, את לא תאמיני איזו פגישה הייתה לי אתמול, חידון התנ"ך העולמי".
בבת אחת נדלקו לחדווה כל נוריות הזיכרון האדומות. "רגע, אל תגידי לי, אני אגיד לך", קולה התמלא חמלה. "החידון של זאב כלל ארבע קושיות?"
"מאיפה את יודעת שקוראים לו זאב?" נעמה הופתעה.
חדווה קפצה חיש קל מעל השאלה, והמשיכה מבודחת: "הוא שאל אותך מה הם ארבעת חלקי ה'שולחן ערוך', נכון?"
"לא. הוא דווקא שאל מה הם ששת סדרי משנה".
חדווה פרצה בצחוק. "התקדם, הבחור. נו, ומה עשית?"
"עניתי לו את התשובה", השיבה נעמה בטבעיות. "מה יכולתי לעשות? הוא בחור חמוד לאללה".
"באמת?"
"באמת! ואת יודעת מה?"
חדווה עצרה את נשימתה. "מה?"
"נראה לי שזה זה". 

לחצו כאן והצטרפו לדף הפייסבוק של הספר.
לרכישת הספר: 054-7992967