האבא

כבר בשיחת הטלפון הראשונה, ידע ליאור שזה ממש זה. הם נפגשו ליד מדרחוב נחלת שבעה בירושלים וצעדו היישר אל 'סיפור פשוט', בית קפה אינטלקטואלי במידה, אהוב במיוחד על קרן, שצפן בין כתליו הסדוקים ספרי קריאה חדשים וישנים.
הם התיישבו על כורסאות קטיפה נמוכות ליד שולחן עץ עגול ובהו מסביב. ליאור שם לב שאף כורסה בבית הקפה לא דמתה לחברתה, היה להן רק דבר אחד מן המשותף: כולן היו בשלבים שונים של התרופפות או פרימה. נראה היה כאילו נעשה מאמץ מיוחד לקבץ לבית הקפה הזה שלל ענתיקות מאובקות מכל בוידעמי הארץ.
ליאור וקרן פתחו את התפריט שנכתב ועוצב כספר שירה והזמינו קפה ועוגה. קרן שלחה יד למדף הספרים שליד שולחנם, שלפה ספר של יהודה אטלס והחלה לעלעל בו בהתלהבות. ליאור בחן את פניה המאירות, וכל חיוך שעלה עליהן הגביר את קצב פעימות ליבו. היא הקריאה לו כמה קטעים והוא חייך בעונג. על אף שקריאת ספרים מעולם לא נמנתה עם תחביביו הגדולים, מצא את עצמו נשבה בקסמיה של המילה הכתובה, ועוד יותר בקסמיה של קרן.
שלוש שעות נעימות עד מאוד עברו עליו, והוא היה נכון להמשיך כך עד הבוקר. לצערו, חיכה לו למחרת יום לימודים עמוס באוניברסיטה, ולא נותרה לו ברירה אלא לסיים להפעם ולחשוב כבר על הפגישה הבאה.
"אז מה את אומרת", שאל ברגע מקרי של שתיקה, "אפשר לקבוע ליום רביעי?"
"זה מחר, לא?"
ליאור זרק מבט בשעונו. "כן, זה מחר".
קרן חייכה נבוכה ומוללה באצבעותיה את קצות שערה. "אבא שלי דואג להזכיר לי כל הזמן את הביטוי 'החיפזון מהשטן'".
ליאור הנהן בראש, וחיכה להמשך.
"דווקא נראה לי שאפשר להמשיך להיפגש", היא הוסיפה, "אבל אני חושבת שלא צריך כל כך למהר".
הגילוי הקל במעט על ליאור, אבל הוא רצה להתקדם. "את יודעת", הוא הנמיך את קולו, "יש ביטוי שאומר, שמים מצליחים לרתוח בקומקום רק אם הם נשארים ברציפות על האש, אם את מבינה למה אני מתכוון".
קרן חשבה לרגע, בחנה את המשל, והנהנה בראשה. "כן. אני מבינה למה אתה מתכוון. אבל בכל מקרה, מחר זה לא טוב. הבטחתי לעזור לאבא שלי לכתוב את התעודות".
"תעודות?"
"תעודות שליש של התלמידים שלו".
"אבא שלך מורה?"
"כן. מחנך ומורה למתמטיקה".
"באמת? איפה הוא מלמד?" התעניין ליאור.
"בישיבה התיכונית בגבעת שמואל".
חיוכו של ליאור הפך לפס צר וחיוור, וגבותיו התעגלו לפליאה רבתי. "מה את אומרת", מלמל. "איך קוראים לאבא שלך?"
"ישעיהו, אבל כולם מכירים אותו בשם שעיה".
זיכרונות העבר צפו ועלו במוחו ושני מכתשים גדולים נפערו בעיניו. הוא נזכר בחלחלה ב'שעיה האיום', אימת התלמידים מהישיבה התיכונית, שהתגלה לפתע כאביה של קרן. שעיה זה הקפיד אמנם להפוך למושא שנאתם של רבים וטובים מתלמידי התיכון, אבל ליאור תיעב אותו באופן מיוחד. תמיד רדפה אותו התחושה שהמורה הזה מתנכל לו באופן אישי וגורם לו להרגיש כאחרון האידיוטים בבית הספר.
דכדוך עמוק קפץ על ליאור וכמעט גרם לו לפרוץ בבכי. הגילוי המרגיז נטע בו את התחושה שהתסריטאי שלמעלה מנסה להתל בו, ואולי כותב על חשבונו גרסה מודרנית לאגדת אלאדין, כשאת תפקיד המלך המרושע ממלא המורה למתמטיקה לשעבר.
"קרה משהו?" שאלה קרן בוחנת את פניו המזיעות.
"לא", השיב ליאור, וגלגלי מוחו החלו לחתור לקראת פתרון לתסבוכת.
פתאום הבריק בו רעיון.
הוא תפש בידו את עוגת הקצפת הגדולה שלפניו, ודחף אותה בבת אחת לפיו. וכך, תוך שהוא מקפיד למרוח את ידיו וחצי מפרצופו בקצפת הלבנה, פלט לעברה: "את יודעת, כנראה שאת צודקת, זה מהר מדי".
"למה?" צחקקה קרן, "כבר חשבתי להסתדר עם אבא שלי".
"להסתדר?" שאל ליאור מאוכזב והמשיך ללעוס בפה פתוח.
"כן".
אט אט התחוור לליאור שמופע הבליסה שארגן לכבודה, ושהסתיים בליקוק אצבעות מבחיל במיוחד, דווקא שעשע אותה. "מצחיק איך שאתה אוכל", צחקקה קרן בקול.
"אוי, מצטער", השיב ליאור. הוא שלח יד למפית הנייר, וכאילו בלי כוונה הפיל את כוס המילקשייק הגדולה שלו היישר על חולצתה הלבנה. עכשיו היא אולי תפסיק לצחוק. למרבה הפלא, צחוקה לא שכך אלא טיפס לגבהים חדשים.
"יואו! סליחה! לא יודע מה קורה לי. אני אשלם לך על הניקוי".
"עזוב אותך", ביטלה קרן, "אל תדבר שטויות, אתה לא עשית את זה בכוונה".
"מה את אומרת..." מלמל לעצמו בלב נחמץ, והחל לחפש אחר שביל בריחה חדש.
"נצא החוצה?" שאל כעבור רגע.
"כן", השיבה, "רק כדאי לבקש קודם את החשבון".
הנה, זו ההזדמנות לנפץ הכל, הרהר ליאור וסימן למלצר.
החשבון הובא אל השולחן. ליאור הציץ בו. על אף שהחלק שהזמין היה יקר משלה, הוא הניח על הטס בדיוק מחצית מהסכום הרשום. קרן לא הנידה עפעף, השלימה את הסכום ואף הוסיפה טיפ.
כישלון נוסף, הרהר ליאור בדאגה.

הם יצאו מבית הקפה אל הרחוב הקריר וצעדו אל תחנת האוטובוס שלה. "אני נוסע בקו שש", אמר ובחן את פניה.
"קו שש זה בהמשך, לך מהר שלא תפספס אותו", השיבה לו בדאגה, ולא זרקה אפילו בדל רמז שיואיל בטובו לחכות עימה בתחנת האוטובוס.
ליאור מצידו היה חייב לנסות שוב, בפעם האחרונה לפני שהם נפרדים, לפורר הכל. הוא קימט את מצחו ואמר מהורהר: "את יודעת, מחר זה באמת לא כל כך טוב להיפגש. אולי בשבוע הבא".
"איך שתרצה, אבל אתה יודע, מים מצליחים לרתוח רק אם הם עומדים רצוף על האש..."
הוא מתח חיוך. "מצטער, אבל נזכרתי עכשיו שקבעתי משהו אחר. אני אתקשר אלייך מחר בלילה, בסדר?"
"אין בעיות", השיבה קרן. היא נפנפה לו לשלום ופנתה לעבר האוטובוס שלה שהתקרב לתחנה.

מיד כשנפרדו התחיל ליאור לרקום את נאום הפרידה שיישא מחר בטלפון. משהו מספיק מתוחכם וחלקלק, כדי שבת המורה תתבלבל ולא תצליח להבין מדוע שינה בתוך יום את דעתו מן הקצה אל הקצה.

"את יודעת, זה מאוד מוזר", פתח ליאור את הסבריו למחרת. "בהתחלה הייתי בטוח שזה ממש בכיוון, אבל במחשבה שנייה נראה לי שהאופי שלנו, אחרי הכל, מאוד שונה".
"במה למשל?" הפתיעה קרן.
"למשל... את בחורה רצינית, ואני סתם ליצן".
"אבל אלה דווקא ניגודים משלימים, אני לא רואה בזה בעיה".
"כן, נכון, אבל זה לא רק זה", הציג ליאור קול מתלבט. "את הרבה יותר מסודרת, ואני ברדקיסט לא קטן. ראית אתמול".
"מה ראיתי?"
"נו, ששפכתי את כל המילקשייק עלייך".
"אם לזה אתה קורא ברדקיסט", גיחכה קרן, "אז אתה לא יודע מה זה ברדקיסט. כדי להיות ברדקיסט אמיתי אתה צריך לקבל שיעורים פרטיים אצל אחי הקטן".
"אבל שמת לב שאני די אגואיסט, לא?" ניסה שוב ליאור.
"לא, למה?"
"אפילו לא הצעתי ללוות אותך הביתה!"
"מה פתאום שתלווה אותי, מה אני ילדה קטנה?" היא מחתה. "וחוץ מזה, האוטובוס האחרון שלך היה בדרך, למה שתפספס אותו?"
סל הרעיונות להדיפתו מעליה אזל מוקדם משתכנן. לא נותר לו אלא ללכת על השיטה הבדוקה, שתמיד עשתה את העבודה. "קרן", אמר בטון רציני ומלא צער, "אגיד לך את האמת, תחושת הבטן שלי אומרת שאנחנו לא מתאימים".
קרן נאנחה חלושות. "איך שאתה מרגיש. גם אני מאוד מאמינה בתחושות בטן. רק סתם חבל לי, כי באמת היה לי נעים איתך, ואפילו אבא שלי אמר שהיה יכול להיות מאוד נחמד אם היית החתן שלו..."

 *

הסרט שנעשה על פי הסיפור והיה כאן עד לא מזמן, הורד על פי בקשת הבימאית.