נצא?

שלומי ראה אותה בטקס הסיום למורות-חיילות שהשתתפה בו גם בת דודתו, והתלהב. משהו במבנה פניה נטע בו את הרעיון שיש ביניהם מן המשותף. בסיום הטקס ניסה להתקרב אליה. היא עמדה במרכז ההתרחשות בין כמה עשרות בנות, רזה ותמירה, בשיער בלונדיני שהגיע עד לכתפיה. היא דיברה עם אחת הבנות. זה לא השיער שלה שמלהיב אותי, הרגיע שלומי את עצמו, זה משהו מעבר לזה. הוא פסע בכיוונה, מצמצם מרחקים. לפתע עצר. איך יפנה אליה? הוא הרי לא מאלה שיודעים להתחיל עם בחורה באמצע הרחוב. הבלונדינית סיימה לדבר עם חברתה והסתובבה בדיוק לכיוונו. "אא..." פלט נבוך, "סלחי לי, ראית במקרה את דבורה יעקובסון?" שאל על בת דודתו.
"כן", ענתה הבחורה במאור פנים. "ראיתי אותה לפני רגע בכניסה לבניין הלבן". היא הצביעה לעבר בניין גבוה, לא הרחק מהם.
שלומי אפילו לא זרק מבט לשם. הוא המשיך להתבונן בה מסוקרן. "תגידי, אנחנו לא מכירים מאיזשהו מקום?" שאל ופניו מלאו סומק. "את לא מאשדוד במקרה?"
"לא, אני מרמת גן". היא חייכה.
"מעניין, את דומה בדיוק לקרובה של חבר שלי מאשדוד".
"אני דומה כנראה להרבה בחורות", אמרה הבלונדינית, והחלה לחפש אחר הטלפון הנייד שצלצל בתוך תיקה. "כן ריקי", ענתה, "סיימנו לפני כמה דקות. היה בסדר גמור".
שלומי קילל בליבו את המכשיר המעצבן שקטע את יוזמתו האמיצה. היא התרחקה ממנו בנפנוף מהיר לשלום, והוא החזיר לה נפנוף משלו, תוך שהוא מהרהר - אולי אותו נפנוף לעברו מרמז על משהו? אולי הוא קורע פתח לניסיון נוסף?
לאחר לילה של התלבטות החליט להשיג את הטלפון של הבחורה מדבורה, בת דודתו.

"לא שאלת איך קוראים לה?" השתוממה דבורה כשנפגשו למחרת בבית הוריו.
"לא, לא הספקתי. גם לא היה לי נעים לשאול, כי בדיוק כשהתחלנו לדבר הנייד שלה צלצל".
"אז איך אתה רוצה שאני אשיג לך את הטלפון? יש לך איזה פרט מזהה עליה?"
שלומי ידע שכשל בגדול כשלא הצליח אפילו לדלות את שמה של הבחורה, אבל עכשיו היה מאוחר מדי. בכלל, מה דבורה שופכת לו במין חדווה שכזו מלח על הפצעים? אם היא רוצה לעזור - שתעזור. "היא בלונדינית עם שיער עד הכתפיים", אמר.
"כן", המהמה דבורה וחיכתה לעוד פרטים.
"אה, יש לי עוד פרט: היא גרה ברמת גן, ויש לה כזה מבט טוב בעיניים".
דבורה המשיכה לשתוק.
"דבורה, את איתי?"
"כן. אני חושבת מי זאת יכולה להיות. רגע, נדמה לי שאני יודעת למי אתה מתכוון. בעצם, זו יכולה להיות רק אביבית".
"אביבית? לא יכול להיות".
"למה?"
"כי היא לא נראית כמו 'אביבית'".
דבורה הרימה את סנטרה והמבט שירתה בו פילח חור עבה בביטחונו העצמי. "שלומי, תגיד לי, איך נראית 'אביבית'? מה זה, נהיית פתאום מומחה לשמות ולגימטריות?"
"לא. סתם צחקתי", הוא מיהר להתנצל. "מצידי אפילו שתהיה כנרת, לא אכפת לי".
"אפילו כנרת", ניגנה דבורה. "תיזהר עם האף, שלומי. לגובה שאתה מרים אותו אתה עלול בטעות להרוג ציפורים. אני לא מכירה אותך ככה".
"דבורה אל תהיי קשה, את יודעת שאני צוחק. את מבררת לי או לא?"
"כן, אני אדבר איתה".

למחרת הודיעה לו דבורה חגיגית: "הטלפון שלה בידי. היא עכשיו פנויה ולא אכפת לה לנסות".
"אני שמח שלא אכפת לה", החזיר שלומי, "כי גם לי לא אכפת".

אל הפגישה שקבעו למחרת הגיע במיטב מחלצותיו. הציפיות היו גבוהות. סוף סוף הוא נפגש עם אחת שראה לפני כן במו עיניו - לא עם כזו ששדכן חביב ומלא כוונות החליט שהיא מתאימה לו.
הוא נקש שלוש נקישות קצובות על הדלת, ואחרי כמה שניות היא נפתחה. בחורה מבוגרת קיבלה את פניו ב'שלום' מחויך. כנראה אחותה הגדולה, חשב. היא החוותה בידה לכיוון הסלון. "אתה רוצה אולי לשתות משהו קר?" שאלה.
"כן, למה לא". הוא התיישב על אחת הכורסאות ועיניו התחילו לשוטט אל תוככי הדירה. אביבית כנראה בשלבי התארגנות אחרונים.
בינתיים הביאה הבחורה שתייה. "יש לנו רק דיאט קולה, זה בסדר?" שאלה.
"בסדר גמור". הוא ראה אותה פוסעת לעבר אחד החדרים לקרוא לאביבית, הרים את כוס הקולה שלו ולגם מתוכה. עיניו בחנו את התמונות התלויות בסלון. היו שם שלוש רפרודוקציות סוריאליסטיות של ציירים שחיבב - שתיים של רנה מגריט ואחת של סלבדור דאלי. בנוכחותן של התמונות היה משהו מרענן, שבהחלט תאם את סגנונו. אחרי כשתי דקות שמע את צעדיה של הבחורה מתקרבים. היא הייתה חמושה במעיל אדום ובתיק קטן. בטח גם היא יוצאת לדייט, חשב.
"שלומי", פנתה אליו הבחורה.
"כן?"
"נצא?"
עיניו נפערו כעיני תיש מבוהל. מה היא אמרה? הוא החל להשתעל.
הבחורה התקרבה אליו. "אתה רוצה לשתות עוד משהו לפני שנצא?"
הפעם שמע היטב את המילה - "נצא". לא היו שום טעויות.
הוא הניד לעברה בראשו לאות לאו, וקם ממקומו. הנפילה של המאה, התחיל לזמזם השד הנורא ההוא שתמיד קפץ באיזשהו שלב בפגישות שלו. הנפילה של המאה!
שלומי החל לעכל: הבחורה שניצבה מולו לא היתה אחותה של אביבית, אלא אביבית בכבודה ובעצמה. ואביבית אמנם היתה רמת גנית בלונדינית עם מבט טוב - אבל לגמרי לא זאת שחיפש.

ארבעים דקות בדיוק לאחר שיצאו מביתה הסתיימה הפגישה המרנינה. בחיוכים כמובן. בחיוכים.