"הדייט ה-119" הנובלה במלואה

"מיומנה של גלית"
הדייט ה-119

(מתוך הספר "הדרך לחופה רצופה כוונות טובות" בהוצאה המחודשת)




זריזים מקדימים

אחרי שלושים קיצים וכמעט מאה דייטים, זה כבר מתחיל להדאיג, אבל בעיקר לשעמם. כמה פעמים אפשר לחזור על אותם פרטים ולהישאר ערנית? מה עוד שמולך בדרך כלל יושב איזה שלוך, שגם לא יודע מה הוא עושה בדייט הזה, ובעצם היה מעדיף להעביר ערב מענג יותר, גדוש הורמוני כדורגל גבריים, עם כמה חברים מול מסך הטלוויזיה, או מול איזה דף גמרא בישיבה.

מאה דייטים, כולם מקוטלגים וממוספרים, בתשע שנים. הספק לא רע: יותר מעשרה לשנה. הרוב זרקו אותי, עד כמה שאני זוכרת, אם כי זה רק בגלל שהם היו זריזים יותר.



עם הבחור הראשון יצאתי כשהייתי בת 21 בערך. בכלל לא היה בראש שלי להיפגש, אבל החברה הכי טובה שלי, טלי, בדיוק התחתנה, וכמה חברות אחרות התארסו או היו בדרך לשם, ולכן כשידידה של אמא שלי הציעה לי את הבחור - הסכמתי. היא הכירה את שתי המשפחות, שלי ושלו, וידעה שאני מחפשת מרכזניק - אז היא אמרה, 'מה אכפת לכם, תנסו'.



קבענו להיפגש במחלף אלוף שדה. אני אבוא מרמת גן ברכב של אבא שלי והוא יגיע מהישיבה שלו בירושלים. במחשבה לאחור, זה נראה לי די תמוה - פעם ראשונה שאני יוצאת לדייט ואני זו שבאה לאסוף את הבחור? מה, השתגעתי?

לא ידעתי איך להתכונן לפגישה: מה ללבוש, מה לנעול, האם להתאפר. גם כל העצות של החברות שלי לא עזרו. כל אחת אמרה משהו אחר, והפוך ממה שאמרה הקודמת. בסוף החלטתי ללכת בטי-שירט לבנה ובחצאית כחולה. סטנדרט. בלי איפור. בכל זאת, מרכזניק.

במהלך הנסיעה לפגישה חשבתי הרבה: מה יהיה אם זה יהיה זה? האם אני אמצא את האביר שלי כבר בדייט הראשון כפי שקרה לתמר? האם זו תהיה אהבה ממבט ראשון?

על כל מקרה שלא יהיה, התחלתי לכסוס ציפורניים. הפגישה הזו הרי יכולה לחרוץ גורלות - שלי ושל השדכנית. חסר לה שהבחור יהיה על הפנים.

איך שנכנסתי למחלף וראיתי את הבחור שעמד שם, מיד האצתי. עברתי אותו, בתקווה ובתחינה לאל שזה לא הוא. תפילתי לא נענתה. המשך המחלף היה שומם מאדם. זה הוא. עצרתי וצפרתי פעמיים במהירות. הוא קלט. התקרב בצעדים גמלוניים ופתח בהיסוס את הדלת.

"גלית?"

"כן", השבתי והסטתי מיד את העיניים להגה. אמרו לי שהבחור בן 24, אבל משום מה, כבר התנוססה לו קרחת בוהקת בקדמת הראש. חוץ מזה, הוא לבש חולצת משבצות, שהייתה כמובן מחוץ למכנסיים, ביחד עם אוסף ציציות שהגיעו עד הברכיים פחות או יותר, ונעל סנדלים עם גרבי ספורט לבנים!

"לאיפה נוסעים?" שאלתי.

"שכחת לשאול איך קוראים לי", הוא אמר.

"אתה לא יונתן?"

"אני כן יהו-נתן", הוא הדגיש, "אבל שמעתי כבר על כל מיני סיפורים של החלפות, אז רציתי שנהיה בטוחים".

"או-קיי, עכשיו כשאנחנו בטוחים, לאן נוסעים?" שאלתי.

"לא יודע. את מכירה את האזור, לא?"

"כן, אבל גם אתה מהסביבה במקור. בני ברק, נכון?"

"כן", הוא השיב נבוך, "אבל אני לא כל כך מבלה וכאלה, אז אין לי ידע בנושא. תיסעי לאיפה שבא לך".

"בסדר", עיקמתי אף ושחררתי ארמברקס. באמת שלא ידעתי לאן כדאי לנסוע, אבל חשבתי שתוך כדי נסיעה יעלה לי כבר משהו בראש. "האמת היא", אמרתי לו, "שאין לי מושג לאיפה לנסוע. זה הדייט הראשון שלי".

"מה?" הוא נראה מופתע.

"מה, מה?"

"מה הראשון שלך?"

"הפגישה הראשונה שלי עם בחור".

"באמת? ממש לא רואים".

פרצתי בצחוק.

יהונתן הביט בי ולא ידע מה לעשות עם עצמו. כנראה נעלב. "מה מצחיק?" שאל.

"מצחיק שאמרת שלא רואים", החזרתי. "איך בדיוק אפשר לראות שזה הדייט הראשון שלי?"

יהונתן זז נבוך על המושב. הוא הבין כנראה שפלט שטויות, אבל החליט בכל זאת להסביר את עצמו: "אפשר לראות", פתח מהוסס, "למשל, לפי צורת הדיבור, התנועות והביטחון העצמי. וגם אם השיחה קולחת או מגמגמת".

הנהנתי בראשי. "הבנתי", אמרתי, אבל לא ממש קלטתי מה מכל זה שידרתי אני. "נראה לי שניסע לפארק הלאומי", פסקתי כעבור רגע.

"אין בעיה", הוא השיב, אבל כשהגענו למקום, גילינו שיש בעיה, ועוד איך.

הפארק הלאומי, כידוע, הוא מקום שבו אפשר למצוא הכי הרבה דייטים בזמן נתון. אני אומרת "כידוע", אבל אז, העובדה המצערת הזאת לא ממש הייתה ידועה לי. זוגות נבוכים רבים שוטטו שם הלוך ושוב, מכלים את זמנם באפס מעשה, מחפשים ישועה. ביניהם היו הפעם גם זוג אחר: האברמוביצ'ים, שיצאו לשרוף קלוריות על השביל ההיקפי של הפארק. מילא אם שני החטיארים היו עוברים מולי, מהנהנים לשלום ומוסיפים חיוך של השתתפות בצער. אבל לא, הם החליטו דווקא לעצור, כשהאברמוביצ'ית תוקעת בי עיניים של עז ופותחת בתרועה: "הו, שלום גילה! זו הבת של רחל", היא אומרת לבעלה, וממשיכה איתי בשיחת נימוסין כאילו כלום. "מה שלום ההורים? אבא כבר חזר מחוץ לארץ? (למה היא הייתה צריכה להגיד את זה? יהונתן עוד יחשוב שאנחנו מין דתיים-לייט כאלה שנוסעים לטיולים בחו"ל למרות שזה בעייתי מבחינה הלכתית), "אמא כבר בריאה?" היא ממשיכה, "אני זוכרת שהייתה חולה לפני שבועיים כשראיתי אותה בשיעור של 'אמונה' (למה להזכיר את המילה 'חולה?' הוא עוד עלול לחשוב שאנחנו משפחה חולנית. מצד שני, היא גם אמרה שאמא הולכת לשיעורים של 'אמונה', אז עכשיו הוא אולי יקבל את הרושם שאנחנו בסדר מבחינה דתית).

הסיוט נגמר רק לאחר שלמנשה אברמוביץ' נשבר מכל הברחשים שעקצו אותו, ומשך את העלוקה הלאה מאיתנו.

"ברוך שפטרנו", פלטתי לאוויר הלח של הפארק. לפתע מזווית העין קלטתי סימנים קלים של עצבנות מכיוונו של יהונתן. הפניתי אליו מבט. "קרה משהו?"

"זה לא כל כך יפה לדבר ככה על אנשים מבוגרים".

"מה לא יפה? לא קיללתי אף אחד".

"נכון, אבל דיברת על האישה הזאת מאחורי הגב בצורה לא מכובדת. אפשר להגיד שזה אפילו לשון הרע".

"באמת?" תמהתי בשיא הרצינות.

יהונתן הנהן בראשו ללא מילה והמשיך ללכת הלאה, כששתי עיניו נעוצות עמוק בעפר השביל המתפתל.



על אף שהמשך הדייט לא היה ערני בהרבה, המשכתי להיפגש עם יהונתן עוד חמש פעמים, שבהן הפליא בשיחות על הרב זצ"ל ועל ממשיכי דרכו, משאיר אותי לא ממש מחוברת לחומר.

את הקשר הזה, אם אפשר לקרוא לזה כך, לא חתכתי בעצמי, כי לא ידעתי על סמך מה לעשות את זה (בעצם ידעתי, המראה שלו היה פחות או יותר זוועה, אבל כבחורה שיוצאת עם מרכזניקים הרי אני לא יכולה לשים יותר מדי דגש על המראה החיצוני. זה רדוד לפסול בגלל זה, לא?). אז חיכיתי שהוא ינפנף אותי. והוא אכן עשה זאת, כנראה אחרי שהזכרתי בפעם השלישית בתוך שש פגישות את המילה "מוזיאון".



בעיית ספונג'ה

למרות הדייט הכושל הראשון שלי עם מרכזניק, המשכתי להיפגש עם בני מינו. באולפנית אמרו לנו שהם החבר'ה הכי רציניים וטובים, ומי אני שאסתפק בפחות מהטוב ביותר. חוץ מזה, החברות הכי קרובות שלי יצאו והתארסו עם כאלה, ולא יכולתי להרשות לעצמי שלא ללכת בתלם הנפלא הזה.

אז המשכתי לצאת איתם והמשכתי גם להשתעמם. אם בנים טוענים שבנות אינן פותחות את הפה בפגישות, בדייטים שלי התברר שהדגים האמיתיים אלו הם, וכל פגישה שלי עם מישהו מהז'אנר ההוא הפכה למופע סטנד-אפ אישי. חוויה לכל המשפחה.

כך עברה בערך שנה במפגשים חסרי תכלית עם אנשי הגרביים והסנדלים, שלחלקם היו אמנם כל מיני תחביבים מעניינים כמו נגינה במפוחית או כתיבת סת"ם, אך שפה משותפת עם אחת כמוני, הם לא ממש מצאו.

בלית ברירה ירדתי דרגה לאנשי ישיבות ההסדר, ה"פחות נחשבים". כזה היה הבחור הבא שפגשתי, מספר שש עשרה לפי הספירה שלי. השדכנית הייתה שכנה שלנו בעבר מרמת גן, שעזבה לפני שנים לרעננה. הבחור שהיא הציעה היה לא פחות ולא יותר - הבן שלה, משה. בחור שמבוגר ממני בחמש שנים, ולמד בישיבת ההסדר בגוש עציון. ההצעה הועברה לאמא שלי, שכמובן התלהבה: "גלית, למה לא? הם משפחה טובה, כדאי לנסות".

לא הכרתי את משה, הייתי די קטנה כאשר המשפחה שלו עברה. לאמא שלי לקח קצת זמן לשכנע אותי, כי מעבר לעובדה שהם היו שכנים שלנו לא היו לה פרטים נוספים עליו. אבל אחרי שכבר הסכמתי לצאת איתו, החלטתי לחשוב חיובי - המפגש הרי יכול להיות דבר מאוד נחמד, מין סגירת מעגל שכזו. קיוויתי רק שהוא יהיה בחור מעניין.

והוא באמת היה מעניין. נחמד, לבוש יפה, וגם נראה טוב. התברר שהוא כותב למגירה שירים וסיפורים, אוהב מוזיקה ישראלית וחסידית, מתעניין בסרטים וגם מכיר קצת אמנות מודרנית.

זה היה הדייט הראשון שלו. יכולתי לראות את זה בקלות: הרבה תנועות ידיים כשהוא ניסה להסביר משהו, וכאשר הוא שתק, הוא כסס ציפורניים. אבל שתיקה לא הייתה החלק החזק שלו. הוא היה צריך לספר את כל קורות חייו, מבלי להחסיר דבר. ואת כל זה הוא עשה תוך כדי אכילת פיצה. כן, היינו צריכים גם לאכול פיצה בנימוס עם הידיים, מבלי ללכלך אותן, וגם לשוחח בפה סגור פחות או יותר. קרקס.

משה היה אמנם בחור בכיוון שחיפשתי, אבל היו כמה דברים שהפריעו לי. למשל, שהוא לא יודע, וגם לא רוצה לדעת, לעשות ספונג'ה (סליחה? זה הרי בסיסי!). שלא מעניין אותו אם קירות הבית שלו יהיו אדומים, לבנים או כחולים, אבל כן מעניין אותו סדרות טלוויזיה אמריקניות ומשחקים של מכבי בכדורסל. על הכל הייתי מוכנה להבליג איכשהו, אבל לא על עניין הטלוויזיה. אני והיא לא נלך ביחד, לפחות לא בגלגול הזה, אמרתי לו, והסברתי שעל אף שלהורים שלי יש טלוויזיה ואני לפעמים צופה בה, החלטתי שבבית שלי היא לא תהיה. עדיף "לא להכניס את האריה הביתה", ציטטתי את אחד הרבנים שלי מהאולפנה. את משה זה לא שכנע. הוא טען שהטלוויזיה היא בסך הכל כלי, ותלוי איך משתמשים בו. אפשר להפוך אותו למשהו 'טהור' - זו המילה שהוא השתמש בה - רק צריך טיפה להיפתח, לא להישאר סגורים כל כך. הקשבתי לו בנימוס, בלי להסכים, והמשכתי הלאה, אל הבעיה השנייה שלי: משחקי ספורט. אני לא מבינה איך אפשר לבזבז כל כך הרבה זמן בריצה אחרי כדור מטופש. וחמורה יותר, אמרתי, היא השחתת הזמן בצפייה באותה ריצה מטופשת.

משה נראה מופתע, כאילו שמע בפעם הראשונה דעה שכזו. הוא ניסה להסביר לי שהוא לא דיבר סתם על משחקי כדור, אלא על המשחקים של מכבי, שמזמן הפכו להצגה הכי טובה בעיר. אבל האמירה הזו פשוט הצחיקה אותי, כי מבחינתי ההצגה הכי טובה בעיר לא קשורה לספורט. היא נמצאת בתיאטרון, דבר שאני דווקא אוהבת.

"מה, את אוהבת תיאטרון?" הוא תמה.

"כן. תיאטרון טוב, אני אוהבת".

"אני דווקא לא אוהב. זה נראה לי מזויף. מנסים כאילו להראות לך שמדובר במקום אחר ובמציאות אחרת, אבל בגלל שזה על הבמה וממש מולך - זה פשוט לא עושה עלי רושם. בקולנוע לעומת זאת", הוא הוסיף, "האילוזיה היא מושלמת. אתה ישר נמשך פנימה".

כמובן שלא הסכמתי איתו, אבל זה כבר לא שינה. קווי היסוד שלי להקמת משפחה נחצו, ולא יכולתי לראות בו את בעלי העתידי. ייתכן שזו הייתה טעות, אבל כך הרגשתי באותו זמן, ואני לא מתכוונת לבכות על חלב שנשפך. בעצם כן. לאחרונה גונב לאוזני שהבחור התחתן.

בסוף הפגישה, כשידעתי כבר שזה לא זה, נעצרנו לא רחוק מהבית שלי והוא התבונן בי במבט שואל. אני, שכבר התרגלתי לשמוע את הלאו מהבנים שיצאתי איתם ולקבל את הנקע בלב, סוף סוף הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה גם לצד השני. ולא מתוך נקמנות, באמת.

"איך היה?" הוא שאל והתכוון לפגישה שלנו.

"היה נחמד", עניתי, ומיד הוספתי, "אבל נראה לי שזה לא כל כך מתאים".

משה נראה מופתע, אפילו קצת נעלב, ולמרות זאת הוא שאל אם הוא יכול ללוות אותי לבית. אמרתי לו שאין צורך, כי זה מאוד קרוב. הוספתי 'שלום' והלכתי הביתה.



"לא היית צריכה לעשות את זה כבר בסוף הפגישה", אמרה אמי לאחר שסיפרתי לה בטעות על מה שקרה.

"אז מתי?" שאלתי, "אחרי שהוא היה מחליט שהוא רוצה להיפגש עוד פעם, מרים טלפון ואז מקבל את הסנוקרת?"

"לא! היית צריכה לתת לזה עוד צ'אנס. הם משפחה מאוד טובה. אז מה אם הוא לא עושה ספונג'ה? בגלל זה לא יקומו בתים בישראל?"

"כן. זה חשוב, אמא. וחוץ מזה, אמרתי לך שהוא אוהב לראות טלוויזיה וגם משחקים של מכבי".

"ואבא שלך לא רואה?"

"רואה, אבל זה לא אותו דבר..."

"גלית", אמרה אמי בטון רציני, "חבל שעשית את זה".

"חבל על מי שמת".

תפני אליו ותבקשי לחזור בך".

"מה?! לחזור בי? את רוצה שאני אגיד לו שאני רוצה להיפגש שוב?"

"כן".

"שאני אעשה צחוק מעצמי?"

"למה צחוק? הקמת בית זה צחוק? אולי הוא יקבל את זה ברוח טובה".

עזבי, אמא", אמרתי מיואשת, "אין לי כוח לזה. אני רוצה להמשיך הלאה".

ובאמת, המשכתי הלאה. ההמשך לא היה קל יותר.



מזל טוב

אתמול התקשרה אלי ליאת. "גלית, נולד לי בן במזל טוב", היא הודיעה והזמינה אותי לברית. התרגשתי בשבילה. ליאת היא ידידה טובה המבוגרת ממני בכמה שנים. נקשרתי אליה עוד כשלמדנו באולפנית. ראיתי בה מודל. בהתנהגות האצילית, בלבוש האסתטי ובשמחת החיים התמידית שלה ששבתה את ליבי. היא אף פעם לא הראתה סימני ייאוש, גם לא בתקופה שיצאה לדייטים, ועד שהתחתנה בגיל 33.

שנתיים אחרי החתונה ויש לה ילד משלה. ילד בריא, ברוך השם. ליאת עדכנה אותי בכל שלבי ההיריון. לא היה לה קל. בשל גילה המתקדם-יחסית היו לה פחדים שתלד ילד עם כל מיני תסמונות, והם לא עזבו אותה לרגע. האמת, מוטב היה שלא הייתה מגלה לי הכל. זה לא תרם לשקט הנפשי שלי.

ליאת אמרה שהברית של הילד תיערך ב'סיטי טאוור' בתל אביב. קצת התפלאתי על המקום שהם בחרו. "ההורים של בעלי רצו", היא אמרה בחצי התנצלות, "זה הנכד הראשון שלהם והם רוצים להזמין הרבה אנשים".

"כמה הרבה?" שאלתי.

"אני יודעת, משהו כמו מאתיים איש".

"מאתיים איש לברית? קצת נסחפו..."

"מה אני אעשה. הם משלמים על זה. את מגיעה, נכון?"

עניתי מיד 'כן', אך הייתי חייבת לשאול: "את מזמינה עוד בנות?"

"כן, חמש-שש".

"מי?"

"תני להיזכר... אסנת, שירה, אביגיל, שגית, נעמה, יעל".

הקשבתי לרשימת הבנות. חלק מהן היו חברות טובות שלי, נשואות עם שלושה-ארבעה ילדים. לפתע תקפה אותי מועקה. מה אני הולכת לעשות שם, לעזאזל? הרי כולם ייגשו אלי עם כל השאלות והמבטים הרגילים. בשביל מה אני צריכה את זה? בפעם שעברה שהייתי באיזו שמחה, חזרתי הביתה בוכה ולא יצאתי מהחדר יומיים. אמא שלי כבר לא ידעה מה לחשוב, והייתי צריכה להרגיע אותה שזה סתם מצב רוח חולף.

אחרי שסיימתי את השיחה עם ליאת התמלאתי ספקות אם עשיתי נכון כשאמרתי לה שאני באה. מצד שני, אילו אני הייתי ליאת, ברור שהייתי מצפה שהחברה הכי טובה שלי תבוא לשמוח איתי.



בסוף הלכתי. לא היה כל כך נורא כפי שחששתי שיהיה. אפילו נתנו לי להחזיק את התינוק. היה קצת מביך, אבל התגברתי. כשחזרתי הביתה הסתגרתי בחדר שלי ארבע שעות. שכבתי ורק בהיתי בתקרה. אחר כך הקאתי. אולי מהלחץ. ואולי בגלל שהציעו לי בברית בחור שהיה שם ולא הסכמתי, כי הוא הזכיר לי בחור אחר שיצאתי איתו.

הסיפור עם הבחור ההוא, ירון, קרה בערך לפני שש שנים. קבענו להיפגש ליד הכניסה לגן ב'מרום נווה' ברמת גן. הגן שם יפה ומטופח. יש בו שבילים, מדשאות ירוקות ומזרקת מים נחמדה. ירון ואני פסענו בתחילת הפגישה לכיוון המזרקה למעלה והתחלנו לדבר על כל מיני. פתאום הוא שאל אותי: "בא לך ללכת לבקר את דוד שלי?"

הייתי קצת מופתעת. מה פתאום לבקר עכשיו את הדוד שלו?

ירון קלט שלא הבנתי אותו, וחייך מרוצה מעצמו: "הדוד שלי נמצא בבית הקברות, מעבר לכביש".

חוש הומור נחמד, אם כי קצת שחור, ציינתי לעצמי והחזרתי לו חיוך. המשכנו לדבר. הזמן עבר די מהר. פתאום התחיל להיות לי קר. זרקתי מבט בשעון, הוא זרק בשלו, ושנינו פלטנו ביחד "מאוחר". השעה הייתה אחת עשרה ועשרים. קמנו והתחלנו ללכת לכיוון היציאה, או נכון יותר לכיוון שחשבנו שיש בו יציאה. השער היה סגור. "בואי נעשה סיבוב", הוא אמר, "בטח יש איזה שער פתוח".

התחלנו להסתובב בגן ולחפש פתח, אבל לא מצאנו כזה.

"איך זה יכול להיות שסוגרים כל כך מוקדם?" הוא שאל.

"ואפילו לא מודיעים", הוספתי.

בהינו זה בזו חסרי אונים. זה לא שחשבתי שהוא חייב לפתור את הבעיה הזו שנקלענו אליה, אבל מבחינתי זה היה... טוב, זה היה מעין מבחן לכושר האלתור שלו וליציאה ממצבי לחץ.

המשכנו לחפש פתח מילוט. לצעוק לא רצינו (לא נעים...), לכן החלטנו לטפס איפשהו על הגדר ולקפוץ החוצה. תוך כדי חיפושים הגענו למקום בגדר שהיה נמוך יחסית. עכשיו הייתי בבעיה. חשבתי שהוא יקלוט אותה לפני שאני אצטרך להסביר לו, אבל הוא לא. חבל, דווקא היה בחור נחמד. החצאית שלי באותו מפגש הייתה צרה, והמבינה תבין. אבל הבחורצ'יק לא ממש הבין, ולכן אמרתי לו לחפש מקום אחר לקפוץ, ושניפגש אחר כך.

הוא הלך, ואני נשארתי עם החצאית שלי תוהה איזו רגל להרים קודם. לא שזה שינה הרבה. עם כל רגל התוצאות היו דומות: נפילה קשה על הברכיים, חבלות בכל הגוף וחצאית של 'רעומה' (499 שקל) קרועה.

למזלי הבחור התגלה כג'נטלמן ומיד אחרי שקפץ, הוא בא לקראתי ושאל אם אני בסדר. מה יכולתי להגיד לו? שקרעתי חצאית של 'רעומה' וחטפתי נקע ברגל?



ההיכרות עם ירון הסתיימה בטלפון ארוך ומתלהב מצידי, שבו כמעט לא סתמתי את הפה, ואמרתי לו שהכל יפה ונחמד, רק חבל שאנחנו לא משוחחים בטלפון בין הפגישות. ירון חיכה בסבלנות שאני אגמור להתלהב, ואמר לי שלדעתו "זה לא מתאים". לעזאזל. איזה עם משונה הוא עם הגברים. הוא לא יכול היה לומר לי את זה כבר בהתחלה?



חושך

חברה שלי נועה, שאני מדברת איתה לא מעט בזמן האחרון, התחילה לצאת עם גרושים. רק עם גרושים. מעניין מה סדרת טלוויזיה יכולה לעשות לבנאדם. נועה צפתה ב'סרוגים', שכל העולם, אשתו ואחותו מדברים עליה, והתלהבה מאמיר, הבחור הגרוש. "הוא כזה מתוק", היא אמרה לי, "לא חבל עליו?"

"חבל", אמרתי, "אבל איך זה מתחבר אלייך בדיוק, שהצהרת שלא תצאי עם גרושים, אלמנים, יחפנים או מבוגרים ממך ביותר משלוש שנים?"

"מתחבר טוב. פעם הסתכלתי עליהם כעל סוג ב', עכשיו אני מבינה שהם לא כאלה".

"והכל בגלל הסדרה?" התפלאתי.

"לא, מה פתאום. בעצם גם. אבל האמת היא שיצא לי לדבר לאחרונה עם גרוש, בלי שידעתי שהוא כזה, והוא נראה לי פשוט אחלה בנאדם. את יודעת מה, הוא היה הרבה יותר טוב מכל מיני רווקים שהכרתי".

מאז היא החליטה - רק גרושים. הם בעלי ניסיון, הם היו בסרט הזה ויודעים ממה להיזהר, טענה. בסדר, שתיהנה. אני עדיין מעדיפה להשתכשך עם חסרי הניסיון.

לכן, כשיצאתי עם בחור אחד שברוריה הציעה לי ותוך כדי דיבור התברר שהוא גרוש, נהייתי ממש עצבנית: על זה שלא אמרו לי שהוא גרוש, על זה שהוא לא ידע שלא אמרו לי שהוא גרוש, ועל זה שהוא היה... חמוד רצח. גם יפה וגם אופה. כל כך היה חבל לי עליו; הוא שידר כזו רגישות, כזו התעניינות וכזה רוחב לב, ש... אבל פשוט לא יכולתי. המשכתי לחייך ולצחוק עד סוף הפגישה, אבל ידעתי שאני לא הולכת להמשיך איתו. כעסתי על עצמי ועל כל העולם בגלל שלא נתתי לזה סיכוי, עם כל המשפטים האלה שעשו לי סמטוחה בראש וחארקות בלב - "מגיע לי יותר", "אם עד עכשיו חיכיתי, אני יכולה לחכות עוד קצת", ו"לא רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה". מי אמר שהוא מיטה חולה? אולי אשתו הייתה המיטה החולה, והוא סתם מסכן שנדפק? הנה, לפני כמה שבועות יצאתי עם 'רווק מבוקש' מהביצה הירושלמית. מלך המסיבות של ירושלים, בחור בן 40 כמעט, שכל כך החזיק מעצמו שבא לי להקיא. בכל יום, אמר לי עלם החמודות הזה, הוא מחליף משקפי שמש בשביל לשמור על ה'לוק' הנכון. הוא גם אמר שנמאס לו מכל המדינה הזאת ושעדיף לחיות בלונדון. כבר אחרי שלושים שניות מתחילת המסע עם האיש והמשקפיים הייתי כל כך סגורה על זה שאני לא ממשיכה איתו, שהחלטתי שיאללה, נתחיל להתווכח סתם בשביל הכיף. על אף שמעולם לא הייתי בלונדון וגם לא קרוב אליה, הוכחתי לו לוגית למה היא מקום גרוע לחיות בו, ומדוע ישראל היא פאר היצירה לעומת העיר האפרורית והגשומה הזו. האמת היא שאני לא בטוחה שהוא הקשיב בכלל למה שאמרתי, בגלל כל השיחות שהוא קיבל באמצע לנייד, אבל לפחות את עצמי הצלחתי לשכנע.



לאחרונה דיברתי שוב עם נועה. רציתי לשמוע אם יצא לה משהו מכל התובנות שלה על הגרושים. היא אמרה שבינתיים לא. הדגש היה על ה'בינתיים' והקול שלה נשמע עליז מהרגיל.

"נועה", אמרתי לה, "ספרי לי את האמת. מה את זוממת?"

"שום דבר. באמת כלום".

"ובכל זאת", לחצתי.

"טוב, אני יוצאת עם בחור בשם יוני כבר כמה זמן".

"כמה?"

לא זוכרת. לא הרבה".

"יוני גרוש?"

"כן, בטח".

"מה 'בטח'? אפשר לחשוב שזו הבחירה האידיאלית של כל בת אולפנה".

"בשבילי היא אידיאלית. יצאתי עם כל מיני פוצים רווקים, שרוטים על כל הראש ולא יצא מזה כלום".

"ומה קורה איתו?"

"קורה, קורה".

"לא מבינה", אמרתי, למרות שהתחלתי כבר להבין.

אני חושבת שזה בכיוון", היא אמרה משועשעת.

"נא לפרט. איזה כיוון? צפון, דרום?"

"דפנטלי צפון".

"באמת?" הלב שלי התחיל פתאום לדפוק בעצבנות.

"לגמרי".

"ואת חושבת ש..."

"מה?"

"את יודעת, שזה רציני".

רעש סיבובי הגלגלים במוחה של נועה הגיע עד אלי. ואז היא הורידה את המכה הסופית. "האמת", היא אמרה, "שכבר החלטנו להתארס".

זה כאב כמו מכת אגרוף.

"חזרי שנית", אמרתי.

"אנחנו מתחתנים, גלית".

"באמת?"

"כן. בקרוב אצלך".

"תודה", אמרתי.

הורדתי את השפופרת והתחלתי לבכות.




הקטע שלי

הזמן עובר ועובר. ספירת הפגוּשים שלי ממשיכה - 99, 105, 113, ואין הרבה חידושים. אותם דייטים משמימים ומאכזבים. בחורים עם שריטות עמוקות שלא יודעים מה הם רוצים מהחיים שלי וגם לא משלהם.

בינתיים, עפרה, חברה שלי מהעבודה, נכנסה חזק לעניין. היא רוצה למצוא לי מישהו בכל מחיר. היא טענה מזמן שכבר קלטה את הקטע שלי. האמת היא שאני בעצמי לא יודעת מה הקטע שלי, ולא ברור לי איך היא יודעת, אבל בסדר. עפרה היא סוס עבודה של שידוכים. כבר ניסתה המון פעמים להכיר לי, אבל מה לעשות, לא הבטחתי לה, וגם לא לאמא שלי, גן של שושנים. אתמול היא ניסתה שוב. "הוא סביב 38, קוראים לו אריאל..."

"רגע, את רוצה שאני אצא עם בן 38?"

"מה יש? את 32 כבר, לא?"

"כן. אבל 38 זה כמעט 40. חטיאר".

"נו, גלית, מספיק. הוא בחור דתי כמו שצריך, קובע עתים, עובד בהנהלת חשבונות, פתוח, יצירתי, אוהב מוזיקה, סרטים איכותיים. בקיצור: בעלך לעתיד".

"או-קיי", אמרתי, "איפה הקאץ' האמיתי?"

"מי אמר שיש קאץ'?"

"נו, עפרה. את יודעת שלא נולדתי מחר".

"טוב. אז הוא מקריח קצת".

"וזהו?"

"וגם נמוך".

"כמה נמוך?"

"לא יודעת. נמוך ממך".

"טוב. חבל על הזמן", הודעתי לה.

"גלית, תפסיקי. הוא חמוד. את חייבת לנסות".

"נמאס לי".

"אני יודעת. אבל אם לא תנסי, איך תדעי?"

"לא רוצה לנסות".

"את לא סומכת עלי?"

"סומכת".

"אז תעשי לי טובה אישית, ותצאי איתו".

"עפרה, אל תתקרצצי. יש לך מניות בחברה שלו?"

"לא. אבל אילו הייתה לו חברה, הייתי קונה את כל המניות שלה".

"עד כדי כך?"

"כן".

לא שהטיעון הזה סחרר אותי, אבל הסכמתי, לא יודעת למה. בעצם יודעת: רציתי שעפרה תרד לי מהגב, כי כשהיא הופכת לעלוקה, אני יכולה למצוא את עצמי בתוך שעה במצב אנמי לגמרי.



למחרת הוא התקשר אלי. נשמע נחמד, אבל קצת רשמי מדי. אולי יבש. אחרי שקבענו וסגרתי את הטלפון, התחרטתי. פשוט לא היה לי כוח. התעצבנתי על זה שאני צריכה לצאת עם מישהו שכפו עלי. הוא יכול להיות מקסים, אבל ההרגשה הזאת שאני יוצאת לפגישה רק כדי לעשות טובה למישהי, מחרפנת.



אריאל, הדייט ה-119 שלי, בא לאסוף אותי ברכב שלו. חיכיתי לו למטה. הוא ראה אותי, ויצא מהרכב. אמממ. לא הייתי רגילה שיוצאים לקראתי מהרכב. זה יפה, אמרתי לעצמי, אבל זה לא מה שישבור אותי.

אריאל חייך אלי. החיוך המקסים לא הצליח להסתיר את העובדה שהוא היה נמוך ממני. לא בהרבה, אבל נמוך. זה אומר שאסור לי ללכת איתו עם עקבים. לא שאני הולכת בדרך כלל, אבל אם אני ארצה - לא אוכל. הוא סוגר לי את האופציה הזאת, וזה כבר לא מתאים לי.

נכנסנו לאוטו, הוא נתן לי לבחור לאן נוסעים. זה שידר לי חוסר ביטחון. מה, הוא לא יכול להחליט לבד? אחר כך התחלנו לדבר. הקול שלו היה רגוע, שלו כזה. אני ההפך, צריכה אקשן. לא יודעת אם זה מתאים לקצב שלי.

נכנסנו לבית הקפה. הוא זרק איזו בדיחה. צחקתי, אבל רק לכמה שניות. אחר כך הזמנו שנינו מרק בצל מוקרם. עד שהמרק הגיע הוא התחיל לספר לי על המילואים האחרונים שלו. אני לא יודעת איך הוא הבחין כל כך מהר שזה לא מעניין אותי (אולי בגלל הפיהוקים שלי), ומיד עבר לנושא אחר ומפתיע: מטאורולוגיה. הוא לא למד את זה במקום מסודר, וכל מה שידע היה מקריאת ספרים ומהאינטרנט. ישבתי והאזנתי לו מרותקת. אריאל סיפר לי בין השאר שהקומיקאי טל פרידמן מהתוכנית 'ארץ נהדרת' הוא מטאורולוג חובב. אמרתי לו שזה נשמע מופרך, אבל הוא עמד על שלו והבטיח להביא לי ראיות. חמוד.

תמהתי ביני לביני בזמן השיחה, שאם הוא כזה נחמד וקליבר, איך זה שהוא עדיין לא נשוי? בטח יש לו איזה דפקט שצריך לגלות. התעצבנתי שעפרה לא סיפרה לי על הדפקט הזה. למה היא מעלימה ממני? לא חבל על הזמן שאני אצטרך לחפש את הבעיה, במקום להתרכז באריאל?

המרק שלנו הגיע ואריאל התחיל לאכול. הוא עשה קולות מוזרים תוך כדי שאיבת המרק. צחקקתי. "אתה תמיד עושה כאלה קולות כשאתה אוכל מרק?" שאלתי.

"איזה קולות?"

"נו, אלה שאתה עושה כשאתה לוגם מהכף".

הוא סכר את הפה בידו, נבוך. "אני לא היחיד שעושה את זה".

עברתי למצמוץ פראי. "אתה רומז למשהו?"

הוא פרץ בצחוק משוחרר. "זה לא היה רמז. גם את עושה קולות. אבל זה לא מפריע לי. נשמע די טבעי".

"טוב לדעת", זרקתי בחזרה.

במהלך השהות שלנו בבית הקפה אריאל התקלף מכל הרשמיות, הפך לאט לאט לידידותי יותר לסביבה, ואפילו גילה סימנים של הומור מטורף. זה מצא חן בעיניי, אני לא מסתדרת עם אנשים יבשים. אבל הייתי חייבת לשאול: "אתה גם ציני לפעמים?"

"כן", הוא השיב, "אבל אני משתדל להיזהר עם זה. לא כולם מבינים ציניות, וזה יכול לפגוע".

"אני מהמבינים?"

"לא!"

הבטתי בעיניים הרציניות שלו וכעבור שנייה שנינו פרצנו בצחוק משחרר ומענג.

אבל העונג הזה נהרס מיד עם פריסת החלום שלו בפניי: הוא רוצה לגור באיזושהי התנחלות. הוא הסביר לי בצורה מאוד מרשימה כמה הרצון הזה חזק אצלו, וכמה נפלא זה לחיות במקום שבו הטבע סובב מכל עבר. הסברתי לו שאני מבינה את הרצון הזה, אבל הבעיה היא שכל המשפחה שלי נמצאת במרכז ואני עובדת בתל אביב, כך שאני לא רואה את עצמי גרה באיזו התנחלות, למרות שבאופן כללי זה דווקא נשמע מעניין.



"על זה את רוצה לחתוך?" צעקה עלי עפרה ביום למחרת.

"כן. מה אני אעשה, אני לא מתכוונת לחיות בהתנחלות".

"אבל אם את אומרת שהוא נחמד, אז תמשיכי הלאה, תזרמי".

"למה להמשיך, אם בסוף זה ייפול על ההתנחלות הזאת?"

"גלית, עזבי. הרי הכל נזיל במדינה הזאת. לכי הלאה".

"ומה עם הגובה שלו?"

"מה איתו?"

"מי יחזיר לי את הסנטימטרים החסרים שלו?"

"אני אחזיר לך. תמשיכי, ושיהיה במזל טוב".

המשכתי. כשעפרה לוחצת זה כואב.



בפגישה הבאה שוב דיברנו על נושא המגורים, אך אז התברר שזה לא היה הדבר היחיד שהיווה בעיה. בכל רגע צצו עוד נושאים שלא התאימו לי, כמו ההקפדה שלו על מזון 'למהדרין', למשל. מצד שני, הוא היה פשוט חמוד.

דיסקסתי על הבעיות שעלו עם עפרה, והיא, במקום להצדיק אותי, התפוצצה עלי מעצבים. "אני לא מבינה מה את רוצה. אין אדם כזה שמתאים בול למה שאנחנו חולמים. בני אדם הם לא בלוק מרובע שנכנס חלק לתוך הקיר. לכל אחד יש את הזיזים שלו, וגם לך. צריך לדעת להסתדר".

"איך להסתדר? עפרה, אני לא יודעת מה לעשות. זה נורא מבלבל, ואת סתם מלחיצה אותי".

"אני לא סתם מלחיצה. אני רוצה שתמצי את הפגישות איתו".



בפגישה הבאה אריאל הביא לי שוקולד ממולא בקרם תות. מאיפה הוא יודע שאני אוהבת שוקולדים? הבטחתי לעצמי שהוא לא יצליח לקנות אותי עם זה. בפגישות אחר כך הוא המשיך עם שוקולדים מעולים וגם הכניס בהם פתקים נחמדים. התחלתי להישבר.



אתמול הלכתי עם אמא שלי לאיזה רב לקבל ברכה. היא הכריחה אותי. האמת היא שאני קצת סקפטית לגבי כל הנושא הזה של ברכות, כי הייתי בכל מיני מקומות ואצל כל מיני רבנים, ושום דבר לא עזר בינתיים. אמא שלי אומרת שאי אפשר לדעת מאיפה תצמח הישועה, ובכל מקרה, להזיק זה לא יכול.

הגענו אל הרב מוקדם בבוקר. היה שם תור מכאן ועד זנזיבר. נכנסנו אחרי איזה שלוש שעות לשלוש דקות בערך, שזה הרבה יחסית לאלו שהיו לפנינו. הרב בירך אותי לזיווג מהיר, שאל מה השם שלי והמליץ להחליף אותו. "גלית", הוא הסביר, "זה מלשון גלות. כדאי לשנות למוריה, שרה, הודיה". האמת היא שאני מרגישה קצת בגלות. בגלות מעצמי. מאז שפגשתי את אריאל והיחסים התחילו מעט להתחמם, איבדתי משום מה את חוש ההומור. נהייתי פתאום רצינית פחד. אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי ולא יודעת מה אני רוצה מאחרים. מבולבלת לגמרי. האם אריאל אשם בכל זה? לא ברור. בכל מקרה, אני לא הולכת להחליף את השם, טוב לי איתו.



אבידה

שלשום אבדה לי השרשרת שאמא קנתה לי ליום הולדת 30. היא הייתה יקרה לאללה. הפכתי את כל הבית, פתחתי את כל המגירות והארונות, וגם אמא ניסתה לעזור, אבל השרשרת פשוט נעלמה. בסוף אמא אמרה לי לנסות את הסגולה של רבי מאיר בעל הנס.

"עוד פעם סגולות, אמא?"

"זו סגולה שעובדת תמיד", היא פסקה.

"נו, טוב. תגידי", אמרתי לה כולי ספקות.

היא הלכה לחדר שלה, חזרה כעבור רגע עם חתיכת נייר, ואמרה, "צריך לתת ח"י שקל לצדקה, ולומר את מה שכתוב פה שלוש פעמים".

"תודה", מלמלתי. לקחתי את הנייר, הלכתי לחדר שלי ושמתי אותו על השולחן. כעבור כמה דקות נשברתי. פתחתי את המגירה, הוצאתי 18 שקל במטבעות והתחלתי לקרוא מן הדף:

"אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין, עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם. מן הכא, ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים, ותלך ותמלא את החמת.

"אלהא דמאיר ענני, אלהא דמאיר ענני, אלהא דמאיר ענני. בזכות הצדקה שאני נודב לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס, זכותו יגן עלינו, למצוא את האבידה שאיבדתי".

אמרתי את הדברים פעם ראשונה ככה סתם. בפעם השנייה כבר ניסיתי להבין את המילים, ופעם השלישית אמרתי אותן בכוונה שלמה.



"המומה" היא המילה המדויקת ביותר לאיך שהרגשתי היום. מצאתי את השרשרת! היא התחבאה בתוך הספר שאריאל השאיל לי.

מעניין אם אפשר למצוא ככה בקלות את האבידה הכי חשובה שלי - בעלי לעתיד.

לנסות?



לחץ

לא ברור לי מאיפה האומץ, אבל אחרי חודש ביחד החלטתי לקחת את אריאל לחברים טובים שלי, מירי ובעלה. הייתי צריכה חיזוקים. אריאל לא הראה התנגדות, חסר היה לו.

ברגע שנכנסנו לדירה שלהם הוא התמלא ביטחון ושפע חיוכים. הבטתי בו, רציתי לשמוח, להתעודד, להרגיש משוחררת שהנה אולי הפעם, אבל ככל שהשהות אצל מירי התארכה, יותר התבאסתי. זה לא שאריאל עשה משהו רע או מגעיל. להפך. הוא ממש הקרין חום ונפתח לכל עבר, כפי שהייתי רוצה, אבל משום מה הרגשתי שאני משתבללת לתוך עצמי, מסוגרת, מפחדת להיפתח, כאילו שאני הייתי האורחת, ולא אריאל. פשוט נכנסתי ללחץ, ולא הבנתי למה. נדמה לי שמירי לא שמה לב למצב הרוח המזופת שלי, כי שיחקתי אותה קולית כמו אלסקה, אבל אריאל דווקא הרגיש. כשיצאנו הוא שלח אלי מבט מהיר וחייך. "חשבתי שדווקא תשמחי ליד החברים שלך. את לא סומכת על ההחלטה שלהם?"

"איזו החלטה?"

"שאני מתאים לך. או לא".

הייתי בהלם. איזה שטויות הוא מדבר.

לפתע הוא פרץ בצחוק. "מה את כזאת מתוחה? סתם צחקתי איתך. אני יודע שזה מלחיץ. תעזבי, אל תיקחי את זה קשה".

באמת שרציתי לא לקחת קשה, אבל לא יכולתי.



למחרת עפרה ראתה את הפנים שלי בעבודה, שמעה את הסיפור והזדעזעה. "תגידי, את בסדר?" היא הרימה קול.

"שששש", היסתי אותה. "את עוד תביאי לכאן את כל הנברניות".

עפרה הורידה טון. "הבחור בא, עושה לך כבוד, זורק בדיחות, ואת עושה לו פרצופים חמוצים ומבאסת אותו?"

"זה מה שאני אמרתי לך שעשיתי?"

"לא. אבל זה מה שאת עשית. אני בטוחה", פסקה עפרה.

"מה אני יכולה לעשות? במקום להרגיש טוב איתו, נכנסתי ללחץ".

"מצוין".

"מה מצוין?"

"זה טבעי, גלית".

"מה טבעי? להרגיש לחוצה? אנחנו יוצאים בסך הכל חודש. אני רוצה להרגיש שנעים לי איתו, לא שמלחיץ".

"בסדר. הלחץ הזה היה חד פעמי, לא?"

"כן".

"אז אני לא מבינה מה הבעיה". עפרה התיישבה על הכיסא ושיכלה רגליים.

"הבעיה היא", הסברתי בכנות, "שאתמול, אחרי כמה שבועות ששכחתי בכלל שהוא נמוך ממני, ושהוא לא רוצה לגור בעיר, פתאום זה צץ אצלי מחדש. נזכרתי בכל הדברים האלה כאילו שזאת הייתה הפגישה הראשונה שלנו".

עפרה הרימה עיניים לתקרה ופלטה אנחה. "גלית, את מתוסבכת, אבל זה מוצא חן בעיניי. את בדרך הנכונה".

"חושבת?"

"כן", היא השיבה מהורהרת, ואחרי כמה שניות הוסיפה: "נדמה לי שאני קולטת את הבעיה שלך".

"כן ד"ר עפרה, אני מקשיבה".

היא חייכה. "לפני כמה זמן בעלי רצה להזמין גנן כדי שינכש את עשבי הבר בגינה שלנו".

"אנחנו עכשיו בשיעור גינון?"

"לא. אני מנסה להסביר לך משהו. תקשיבי עד הסוף".

"בסדר". עברתי להאזנה דרוכה.

"הוא שאל את הגנן כמה הוא רוצה על העבודה, והגנן ביקש 600 שקל. לבעלי זה נשמע יקר, אז הוא הלך לברר אצל גנן אחר. הגנן השני ביקש מאה שקל, וקיבל את העבודה. אחרי שעתיים השדה היה נקי מעשבים. כעבור שבועיים, הם חזרו לגינה. הוא לא עקר את השורשים שלהם". עפרה סיימה והביטה בי.

"סיפור יפה", אמרתי.

"זה היה משל, מותק. מה שאני רוצה לומר לך הוא שהשורשים האלה הם כמו ההרגלים הרעים שלנו, המחשבות המקובעות. אם בנאדם רוצה לשנות משהו בחיים שלו מבלי לעקור קודם מתוכו את הדברים שמפריעים לו, הם יחזרו ויפריעו לו".

"ואיך זה קשור אלי?"

"כל הסטיגמות וכל התובנות החיצוניות שגיבשת על אריאל לפני שפגשת אותו, או אפילו אחרי שראית אותו בפעם הראשונה, מפריעות לך להתקדם. אם לא תעיפי אותן, הן ימשיכו להציק לך, ואת תפסידי אותו".

"קל לך לדבר", אמרתי. אני לא אוהבת שמטיפים לי מוסר.

היא שתקה.

כעבור כמה שניות הרגשתי בתוכי שיש איזה שמץ של אמת בדבריה.

"גלית" היא אמרה, "זה נתון בידיים שלך. אם נעים לך איתו, ואת מרגישה שהוא בחור טוב, לכי על זה".

הנהנתי בראשי כמבינה, אבל עדיין היה לי קשה. "בסדר" ,אמרתי, "נניח שיש לי 'שורשים' שמפריעים, לא הבנתי עדיין איך אני עוקרת אותם. איך אני מתעלמת מזה שהוא נמוך ממני ומעוד כמה דברים שפתאום צצו".

"את רואה, פתאום צצו". עפרה קמה מהכיסא וזקפה אצבע לתוך מצחי. "הדברים האלה נעלמו, ואז חזרו, כי את החזרת אותם".

"טוב. אז איך אני מעלימה אותם שוב?"

"את מתרכזת בדברים החיוביים שלו. יש לו כאלה?"

"בטח!" התלהבתי, ומיד הרגעתי את עצמי.

עפרה הבליעה חיוך. "יאללה, תזרמי. אל תפחדי".

אז הפסקתי לפחד. אבל על לבכות לא יכולתי לוותר. וכל אותו הערב בכיתי. מפחד, מבלבול, מחוסר ודאות ומהמון דברים אחרים. אפילו קצת משמחה.



פּאשן

זה פשוט מדהים. בכל פעם מחדש ריקי מצליחה לעשות לי את זה דווקא כשאני יוצאת עם מישהו. "יש לי בחור פצצה להכיר לך", היא צלצלה והודיעה לי יומיים אחרי השיחה המטלטלת עם עפרה. "הוא בגילך, נראה טוב, עובד במחשבים וגר במרכז".

"זה כל מה שאת יודעת עליו?"

"זה לא מספיק?"

"תני לי את הפרטים המעניינים", אמרתי.

"הוא אוהב כדורגל, אבל רק לצפות, כי יש לו אסתמה".

שתקתי.

"מה, זה מפריע לך שיש לו אסתמה?"

"לא. כלומר, כן. טוב, עזבי. אני יוצאת עם מישהו כבר כמה שבועות".

"מה את אומרת", התלהבה ריקי. "מזל טוב!"

"מה מזל טוב?" הדפתי אותה. "אני משתגעת! לא יודעת מה לעשות".

"רגע, את בדרך כלל לא יוצאת הרבה זמן עם בחורים, נכון? ואם את איתו כמה שבועות, אז אולי זה אומר משהו".

"זה לא אומר כלום. אני מבולבלת. אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפיו".

"נחמד לך איתו?"

"כן".

"את לא משתעממת".

"לפעמים".

"את מרגישה כלפיו משהו?"

"משהו. טוב, אולי יותר ממשהו".

"אז מה הבעיה?"

"אני רוצה את הכמיהה".

"את מה?"

"את הכמיהה אליו. פּאשן. את יודעת מה זה?"

ריקי השתתקה לרגע. "זה טבעי שאת רוצה את זה. אבל זה לא מבטיח כלום".

"זה מבטיח לפחות שאני ארצה להתחתן איתו".

"כן, אבל יש גם שלב של אחרי החתונה. אתם יכולים לאהוב המון לפני, אבל אחרי החתונה זה יכול מהר מאוד להיכבות. אני ובעלי למשל היינו מטורפים מאהבה לפני שהתחתנו, אבל כמה זמן אחרי, הכל נרגע. השגרה מקשקשת את החיים, ומה שבעצם קובע זה האופי של הבנאדם".

"יש לו אופי טוב. אבל זה לא מספיק".

ריקי השתתקה שוב. "גלית, אני רוצה לשאול אותך משהו שאני לא מצליחה להבין".

"נו, תשאלי".

"שני אנשים מבוגרים יוצאים. הכל נחמד. השיחות קולחות, יש צחוקים, עוגות, קפה, סרטים והכל, ובכל זאת מחליטים להיפרד. למה? אם הכל בסדר, מה לא בסדר?"

הרהרתי לרגע. "לא יודעת", עניתי לבסוף. "כל מקרה לגופו. יש המון סיבות למה להיפרד, אבל נראה לי שברוב הפעמים הסיבה היא שאין פרפרים בבטן".

"אני לא מבינה מה יש לכם מהפרפרים האלה?" ריקי נשמעה כמעט כעוסה. "הרי הסיכוי שזוג שהחליט להתחתן יהיה מרוצה לאחר החתונה הוא חמישים אחוז לפחות, נכון?"

"איך הגעת לזה?"

"הרי זו החלטה של שני הצדדים להיכנס תחת החופה. כלומר הם רוצים שזה יצליח, והם מסוגלים לגרום לזה שזה יצליח".

"או-קיי, נניח", אמרתי.

"אז למה בדרך כלל מעדיפים להסתכל על חמישים האחוז האחרים - הסיכוי שזה לא יצליח?"

"אני באמת לא יודעת", השבתי. "אולי בגלל חוסר הביטחון. זה מאוד מלחיץ להתחתן ואחר כך לחשוב שעשינו טעות".

"זה לא יותר מלחיץ לא להתחתן, ולהמשיך לחפש עד בלי סוף?"



אייכה

מאז שאני יוצאת עם אריאל אני כבר לא מכירה את עצמי. כמו מטוטלת מטורפת של רגשות. פעם למעלה ופעם למטה. בתקופה הזו יכולים לא מעט שירים לחדור לי עמוק אל תוך הרווח שבין העור לנשמה ולחולל שם מהומות. עד עכשיו עשו לי את זה בעיקר 'מרגיש' של להקת 'המדרגות', ו'את פניך' של יונתן רזאל. לאחרונה התחיל להעמיד לי את כל השערות בגוף 'אייכה' של שולי רנד:



"ריבונו של עולם - אם נדבר גלויות,

לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות.

אנה מפניך אסתתר?

מה אטען, מה אצטדק, מה אדבר?



"חנון ורחום, הן לפניך גלוי:

כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי.

נלחם בעצבות, בייאוש המכרסם כתולעת.

השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת..."

המילים נאחזות לי בגרון, חונקות. שולי כתב את זה עלי?



אילת

אנחנו יוצאים כבר קצת יותר מחודשיים. אריאל התחיל לפני כמה שבועות לשלוח לי פרחים בימי שישי. אמא שלי נורא התלהבה. אני קצת פחות. למרות שאני מתה על פרחים, החלטתי לשמור על פאסון. אריאל מתוק לאללה, אבל אני מרגישה שאני חייבת איזו הפסקה קטנה כדי לסדר את הראש.

החלטתי לרדת לאילת, לפרגן לעצמי מלון חמישה כוכבים, להתרחק קצת מהמרכז.

הנסיעה לשם באוטובוס הייתה מעיקה. הרגשתי כמו ילדה שנשכחה בגן הילדים, מחפשת יד שתלטף לה את הראש ותיקח אותה הביתה. אמנם רציתי להיות לבד, ובכל זאת, זה היה ממש מדכא, כמו ליל סדר בחיק המשפחה הדואגת. גם אריאל היה קצת חסר לי. הוא בטח צוחק על זה שאני הולכת לחפש את עצמי בתוך מערבולת החום הזאת של אילת, שבמקום לסדר את הראש יכולה לטמטם אותו לגמרי.



החדר במלון נראה מצוין. אבל לא באתי לעשות בטן-גב בחדר. עדיף על החוף, אם כבר. רחש הגלים תמיד עושה לי את זה.

ירדתי אל החוף. השעה הייתה כבר חמש אחר הצהריים. בכוונה לא הבאתי איתי בגד ים. לא רציתי להיכנס פנימה. זו הייתה טעות. המים נראו כחולים, רכים ומזמינים. החלטתי שאם לא תהיה ברירה וארגיש שאני חייבת להיכנס, אעשה את זה בחושך עם טי-שירט וחצאית. דוסית שכמותי.

הורדתי את הסנדלים והתחלתי לצעוד על החול לעבר הסככות. רק אחת מהן הייתה ריקה מאדם. נכנסתי תחתיה והתיישבתי צמודה אל אחד העמודים. הבטתי קדימה אל גלי הים.

החוף לא היה מלא במיוחד. יכולתי לשמוע מרחוק בחורה צעירה צועקת לעבר חבר שלה שהלך עשרים מטר לפניה, שיעצור. היא נראתה שפוכה. ריחמתי עליה. זה הזכיר לי איזה דייט שהיה לי לפני כמה שנים: נפגשנו פעם ראשונה ביום שישי, והוא לקח אותי ל'טיול קטן', כפי שהוא הגדיר את זה, באזור הררי שאני לא זוכרת אפילו את שמו, ותיזז אותי במשך שעתיים. ואני בכלל באתי עם נעלי עקב אלגנטיות, ומשום מה לא אמרתי לו שלא מתאים לי כל מסע הכומתה הזה. אחרי שהבחור גמר לקפץ על הגבעות, הוא החליט להזמין אותי לבית קפה בדרך חזרה הביתה, ולדסקס על פוליטיקה. לא יודעת איך החזקתי את העיניים פקוחות. אחרי שעה הרגשתי שממש מיציתי, אבל לבחור לא בער. הוא הציע לעבור בעוד איזה מקום "ממש יפה בדרך, כדי לראות ציפורים". הבטתי בו ותהיתי מאיפה כל האנרגיות האלו, כי אם זה בשביל לעשות עלי רושם - אני מוותרת. חזרתי הביתה קרועה אחרי חמש שעות ועם כמה יבלות ברגליים, והבטחתי לעצמי - לא עוד טיולי גבעות.

אחרי חצי שעה של בהייה בגלים נשכבתי על הגב. התחלתי להרהר. לא שמעתי במקום קולות של ילדים קטנים, וזה היה נורא חסר לי. לא יודעת למה. אריאל שוב עלה לי במחשבות. חייכתי לעצמי. משמאלי שמעתי קולות של אנשים מתקרבים. עיניי נשלחו לעברם. בחור ובחורה צעירים הלכו מחובקים, והתיישבו על החול לא הרחק ממני. הסטתי מהם את המבט מעלה, לשמים. ואריאל שוב מרחף מעל. למה אני כל הזמן חושבת עליו? האם זה מה שנקרא געגוע, כשפתאום הלב מתחיל לדפוק מהר? שלחתי לו אס-אמ-אס: "אני חוזרת מחר".



מצדה

בפעם הרביעית שבה אריאל שלח אלי זר של ורדים ביום שישי, התחלתי לרחף. טוב, לרחף זו מילה קצת מוגזמת, אבל איך לומר, אריאל שיחק לי בלב. עבר את כל המנעולים ונכנס פנימה.

רציתי להחזיר לו באיזו צורה, אבל לא ידעתי איך. אמא הציעה שאני אקנה לו איזה ספר, או דיסק. אמרתי לה שזה נראה סתמי מדי. בלית ברירה פניתי שוב לעפרה.

"מה, את לא יודעת איך קונים גברים?" היא זקפה גבות.

"עם כרטיס למשחק כדורסל של מכבי?" ניסיתי.

"לא, אבל את בדרך".

"מגבות מיוזעות של שחקני מכבי?"

"את ממש ממש קרובה".

"לא יודעת", נכנעתי.

"אוכל!"

"מה אוכל?"

"מפנקים אותם דרך הקיבה. שולחים להם ארוחות מוכנות לעבודה. סנדוויצ'ים מושקעים, פיצות, בורקסים, וכאלה. רק לא סלטים. הם שונאים סלטים, במיוחד חסה".

"זה מה שעושה להם את זה?"

"כן".

טוב. אם עפרה אומרת, גלית עושה. למחרת בצהריים שלחתי לאריאל לעבודה מגש פיצה עם שתי תוספות. לא עברה חצי שעה עד שהקול הנרגש שלו, שנשמע כאילו קרא באותו רגע את הפטרת הבר מצווה, היה על הקו. זה פעל כמו קסם, ואפילו נראה פשוט מדי. הבחור נורא התלהב מהפיצה ואמר ששיחקתי אותה. עניתי לו שאני שמחה שהוא אהב את זה. אחרי שעה בערך, מתוך דחף לא ברור, סימסתי לו: "אתה הבחור הכי מקסים שפגשתי", ומיד נכנסתי ללחץ. אף פעם לא העזתי לעשות דבר כזה. כעבור כמה דקות הוא השיב: "תודה. את חמודה לאללה".



באותו ערב הוא התקשר אלי. הקול שלו נשמע רך מתמיד. "באמת תודה על כל מה שהיה היום", הוא אמר, והציע לי לצאת לטיול קצר ביום שישי. אולי לצפון. חשבתי לרגע או שניים, ואמרתי 'כן'. ימי שישי בתקופה הזו ארוכים, השבת נכנסת מאוחר ואפשר לצאת ולחזור בזמן בלי בעיות. מיד אחרי שעניתי לו, התחרטתי. מה פתאום טיול? הרי אנחנו בסך הכל חודשיים וקצת ביחד, ואפשר לחכות עם הטיול מעט. בינתיים צריך לבדוק שהכל בסדר.

לא היה לי כמובן לב להרים טלפון ולבטל, כי בסך הכל הבחור נחמד, יש לו לב טוב, חוש הומור, הוא תמיד מדבר ומתנהג כמו ג'נטלמן, מחייך, קונה שוקולדים ופרחים, מצרף פתקים, מפרגן; אפשר להסתדר איתו. אז נצא לטיול, מה יכול לקרות?

אז זהו, שיכול לקרות.

אריאל החליט שנוסעים למצדה.

"אתה רציני?" שאלתי אותו תוך כדי נסיעה.

"כן. למה, את לא רוצה?"

"בטח שרוצה. ההופעה הכי טובה שראיתי בחיים שלי הייתה של דיוויד ברוזה במצדה, אבל חשבתי שרצית לנסוע לצפון".

"נכון, אבל הגעתי למסקנה שמצדה זה יותר מעניין".

במהלך הנסיעה הוא נראה קצת מתוח, ודווקא המתיחות הזו הייתה יפה בעיניי. מאוד אנושית. היא סיפר לי כל מיני סיפורים על אתרים שחלפנו לידם, על ההיסטוריה והשמות שלהם, על האקלים ועל כל מיני פרטי מטאורולוגיה שאף פעם לא שמעתי.

זה קרה פתאום. חשתי שאיזו חומה נופלת. רגע אחד היא הייתה, וברגע שאחריו פשוט נעלמה. אריאל נראה לי לפתע מתוק בצורה שאי אפשר להסביר. הצטרפתי לשיחה שניהל מבלי לשים לב לזמן שעובר.

כשהגענו למצדה, היא ניצבה שם מדהימה ביופייה, וחיכתה לאיזו התרחשות מלהיבה. ברקים, רעמים, אקשן.

לתומי חשבתי שאריאל יסדר לנו את העלייה במסלול המפרך והמדכדך של שביל הנחש, אך הוא הפתיע והלך לקנות כרטיסים לרכבל. עכשיו ממש חיבבתי אותו. הנסיעה ברכבל חסכה לנו המון זמן ומאמץ. על פסגת המצדה נכנסתי למין תחושה מרוממת של התרגשות, כמו מעמד הר סיני פרטי. הבטתי מסביב: המראה היה מרהיב. אולי 'כביר' תהיה המילה הנכונה. צעדנו לכיוון הארמון הצפוני. חשתי קלה ברוח, כמו מלכה חסרת משקל. אריאל, שסחב על גבו תרמיל, חיפש מקום מוצל.

התיישבנו. הוא שלף ספר טיולים, פתח את העמוד שבו תואר המרד על המבצר ונתן לי לקרוא. בינתיים הוא המשיך להוציא כמה דברים מהתיק ושם על האבן מאחוריו. כשגמרתי לקרוא הוא קם ממקומו.

הייתי בהלם.

על האבן שהסתיר בגופו היו שתי כוסיות ארוכות, בקבוק יין אדום וקופסה כסופה.

"מה זה?" שאלתי, והרגשתי איך הלב מפרפר לי בתוך החזה.

אריאל הסמיק. הוא הגיש לי את הקופסה הכסופה. "זו הצעת נישואין", אמר.

התבוננתי בו, התבוננתי בשמים, שנראו קרובים מתמיד, והתחלתי לבכות.

סוף

*